ביקורת ספרותית על אלמונים באמריקה מאת כריסטינה אנריקֶס
ספר טוב

---

#
אני מודה ליקום על העובדה שאינני ומעולם לא הייתי מהגרת. חיי מהגר רצופים חוסר הבנה (שלו ושל אחרים אותו). ביזוי והשתלחות (כי ידוע שמי שאינו דובר או מבין את השפה הוא בעצם בעל פיגור שכלי). התנשאות וניצול של המהגר על ידי התושבים "הותיקים" של המקום. במיוחד על ידי הקבוצה הנמוכה ביותר, שמוצאת במהגר יעד לגיטימי להשתרר עליו. גם אם המהגר מתכוון להשתקע באופן קבוע במדינה אליה היגר, עד סוף חייו יהיה דיבורו עילג, מבטאו זר ותמיד הוא יחשוב שיש חוקים שהוא לא מכיר, לכן זהירות תהיה בת לווייתו הקבועה.

מדובר בסיפור על הקהילה הלטינית המהגרת לאמריקה. לדעת חלק מדוברי האנגלית כל דוברי הספרדית נכללים באותו סל. למרות שהמנטליות, ההתנהגות ואפילו הקודים של הנימוס יכולים להיות שונים מאד בין ניקרגווה למקסיקו, בין פנמה לצ'ילה. מבחינת האמריקאים כולם מקסיקאים.
הסיפור המרכזי עוסק בזוג מהגרי עבודה, שהגיעו למצוא טיפול לביתם היחידה שנפגעה בתאונה. הם הגיעו למדינת דלאוור (נראה לי שזו הפעם הראשונה שנתקלתי בשם המדינה הזו בספרות...) בה יש חוות חקלאיות המשוועות לידים עובדות. הם משתכנים בבניין דירות זול שרוב הדיירים שייכים לקהילת הלטינו, וכך, ללא מילה אנגלית, ללא ציוד הכרחי, כמעט ללא כסף, הם מתחילים חיים חדשים במקום זר ומוזר.

מושאי סיפורה של כריסטינה אנריקֶס, השקופים בעיני האמריקאים, קרובים מאד לליבה. אלה שבאו להשיג לעצמם מעט ממה שיש לילידי ארץ השפע הזו, שבעיניהם הם עשירים ללא שיעור ואפשר להתקיים היטב ממה שהם זורקים. הספר כתוב בפרקים קצרים, כשכל פרק נכתב על דמות אחרת משלל הדמויות שאנריקֶס מתארת. היא מתארת גם עזרה הדדית בין האנשים שיש להם מעט, שהתגבשו לקהילה רק בזכות השפה המשותפת.

הספר נוגע ללב וכתוב היטב. הוא פורש את עולמם התרבותי של המהגרים הלטיניים, באמצעות שמות מאכלים, קודים של התנהגות, ופרשנות הדמויות על מה שמקובל בארץ המוזרה אליה הגיעו. אני חושבת שחלק מההערכה לספר מגיע לסופרת בזכות החמלה הרבה, האמפתייה וההזדהות, שהיא חשה לדמויותיה. לאנשים האבודים והשקופים שרוב הזמן חשים על גבול הטביעה במקום הזר אליו הגיעו, ונאבקים על כל נשימה שהם נושמים. כמו ב "מסך הטורטייה" הספר מיטיב לתאר את עולמם של מהגרים.

וכמו תמיד – מהגרים של מישהו אחר יזכו לחמלה והזדהות הקוראים. על זה "מהגרי עירך", הקרובים אלינו, יכולים רק לחלום.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על אלמונים באמריקה