בדרך כלל גיבורים ספרותיים מבטאים את הגישה המוסרית הרווחת. לפעמים הם אנשים מוסריים בעצמם וסובלים - או שלא - בגלל זה. לפעמים הם מבצעים מעשים בלתי מוסריים וסובלים - או שלא - בגלל זה. בספר הזה הלכה הסופרת לכיוון השני. הדמות שלה - כמה מרענן - היא אנושית. כמו כולנו היא לא עומדת בפיתוי לעשות את הבלתי מוסרי, אם היא סבורה שלא תיתפס. וכמו כולנו לפעמים היא באה על שכרה ממעשה בלתי מוסרי, ואינה מתחבטת בחיבוטי נפש על מה שעשתה, אם לא נתפסה.
הסיפור המרתק הוא על כמה אנשים שגדלו ועוצבו בעיירה נידחת בטנסי, גרלנד שמה. גרייס (שם זמני ואירוני) רוצה חיים אחרים. לא איכפת לה שהם יהיו בעיירה בפריפרייה, אבל היא רוצה להיות בטופ - בין האנשים שאחרים נושאים אליהם עיניים. וכך היא מאמצת לה כמשפחה את המשפחה האריסטוקרטית ביותר בעיירה, וכמעט מצליחה להפוך אותה למשפחתה האמיתית. אבל כמו שנאמר - כמעט זה לא מספיק. וגרייס מבינה שלפעמים מה שאתה מוכרח לעשות גובר בעוצמה על מה שאתה חושב שצריך לעשות.
זה סיפור מבריק העוסק באופן ציני למדי בטבעו של אדם. הוא בנוי סביב הצורך של האדם לבטא את אישיותו הייחודית וגם אומר שבסופו של דבר מה שצריך לקרות יקרה. הוא מפריך את ההנחה שלהיות נוכל היא ברירת מחדל ומוכיח שתהליך ההכשרה של הנוכל הוא ארוך לפחות כמו תהליך ההכשרה של מנתח המוח. "...השקרים גובים ריבית דריבית. את מנסה לתקן מה שקלקלת לפני שיתפסו אותך, מבצעת תשלומים קטנים ככל שאת יכולה להרשות לעצמך, רק כדי להדוף את כובד המשקל. אבל השקר ממשיך לגדול ולגדול את אף פעם לא יכולה לפרוע את כולו..." וגרייס בוראת לה בסופו של דבר את האישיות המתאימה לה, חרף נסיבות חייה וגדילתה.
רבקה שרם הוכיחה לי ברומן הביכורים שלה שאפשר לחבב ולהזדהות עם גיבורה שהיא שקרנית ונוכלת, מחשבת חישובים מגיל 12, עוברת על כמה מהציוויים של עשרת הדיברות, "עובדת" על אנשים אהובים - והיא עדיין אנושית ויכולה להיות אני.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
