"הכומר הביט בטרודי. הוא הדביק משולש נייר קטן על סנטרו, כדי לעצור את הדימום.
'לא היתה לו ברירה. היא - היא לא היתה בריאה. היא מתה כשהייתי בת ארבע.'
'כמה נורא.'
'זה קרה לפני הרבה זמן. וחוץ מזה בהשוואה למה שאתם ואחרים צריכים לסבול---'
'אה, אבל אי אפשר לעשות את זה - להשוות את הכאב. זה מגמד את כל מה שקורה לנו, מעוות אותו. אנחנו צריכים לומר: 'כן, זה מה שקרה לי וזה מה שאעשה בו''

===

זווית מעניינת לתיאור הקורות במלחמת העולם השנייה וסביב מוראות השואה, היא לקחת את נקודת המבט של האיש הפשוט הגרמני. כך יוצאים ספרים א-לה גנבת הספרים או לבד בברלין שאומרים בגדול שמלחמה זה פויה, שרוב הגרמנים היו מתנגדי משטר ואוהבי אדם ושבגדול כל הצדדים סבלו ולכן המסר האוניברסלי לעולם זה שמלחמה היא פויה ועדיף בלי. כאן גיבורת הספר הזה, טרודי מונטג, היא גרמניה שחיה בעיירה קטנה בגרמניה. אביה של טרודי מוכר בחנות ספרים, וטרודי משמשת אבן שואבת לרכלנויות העיירה. גם כי היא נמצאת במקום מרכזי שאליו מגיעים כולם, אבל גם כי יש לה דימיון םורה וכישרון לספר סיפורים בצורה מרתקת.

הטוויסט העלילה כאן הוא שטרודי היא גמדת. או גמדה. כלומר סובלת מנכות נוירולוגית שמבדילה אותה מרוב האנשים, גורמת לה לאי נוחות רבה, ובתקופת המשטר הנאצי גם חומר מתאים לניסויים "רפואיים" והמתת חסד. היתה איתי גמדת בבית הספר ותקופה ארוכה היא היתה בכיסא גלגלים לאחר ניתוח שבו פיזית מתחו לה את הירכיים , שזה נשמע כואב, אבל איפשר לה בתקופה מאוחרת יותר להתנהל בעולם בו רוב האנשים הם מעל גובה מטר וארבעים ושבע ובהתאם לכך גובה הידיות, מתגים, מדרגות, דלפקי מטבחים וכל מה שעוד תרצו הם גבוהים בהרבה מהשגתה. לפעמים גמדות מטופלת בהורמון גדילה או באמצעים אחרים, אבל כל זה לא היה בתחילת המאה העשרים, שזו לרוע המזל התקופה שבה טרודי נולדה.

החריגות שלה, הנכות הזאת, קצת הוציאה אותה החוצה מהחברה, גרמה לה לפתח רגישות לאור התעללויות שונות שעברו, אבל גם הפכה אותה חצי שקופה בעיני אנשים, מה שגרם להם לומר לידה דברים או לגרום לה לראות דברים שלא היה עולה בדעתם לומר או לעשות ליד אנשים רגילים. כך היא הופכת לרכלנית הכפר, אבל גם מפתחת רגישות ועוזרת להרבה אנשים, נרדפי משטר יהודים ואחרים. העיירה לא מלאה צדיקים ובספר מופיעים רוב המופעים - המתעללים, המלשינים, המתעלמים בשקט, המסגירים לשלטונות, הגוי שנוח לו שאהובתו היהודייה תילקח, כל מי שחשב שהיטלר אכן עוזר לעם הגרמני, כל מי שמחליף את עורו במהירות כשהאמריקאים מגיעים. וטרודי. היא עוזרת בשקט, אבל גם לא שוכחת דבר. נוטרת ונוקמת, או לפחות שמחה כשנקמה מגיעה בדרך כלשהי.

הספר כתוב מאוד יפה, אין מה לומר הכתיבה מעולה ועשירה, ובהתחלה גם היתה מהנה. אלא שבדרך אל מוראות 1939-1945 הכותב צריך ללכת אחורה ולהסביר את נסיבות הלידה והמשפחה של טרודי, המחלה של אמא שלה, השגעון, המוות, הבדידות של אבא שלה, ההתעללות של ילדי הגן ובית הספר ועוד ועוד, וכל זה הופך את הספר להיות קצת ארוך יותר מדי, ובמקום מסוים להתפזר במקום למקד את הנושא ואת התמה המרכזית, שלא כל כך היה ברור לי מה היא.

אז מומלץ בהמלצה פושרת כזאת. כי לא סבלתי בקריאה, אבל בשלב מסוים הרגשתי שהיא ארוכה מדי, וזה לא אמור לקרות בספר שאורכו לא מגיע לחמש מאות עמודים. אולי היה צריך עריכה טובה יותר, ולהוריד את ההמלצה של הניו יורק טיימס בכריכה.

מיליון שנה לקח לי לסיים את הספר הזה. או לפחות זה מה שהרגשתי.
ספר על חייה של גמדה בעיר קטנה בגרמניה בתקופת מלחמת העולם השניה, אמור היה לרתק אותי, אבל הוא לא ממש הצליח. קודם כל, בגלל סגנון הכתיבה המתיש. משפטים ארוכים, מסובכים ופתלתלים שכשאתה מגיע לסופם אינך זוכר את תחילתם. מן כתיבה מתוסבכת כזאת שגורמת לך לתהות האם המחברת מודעת לקיומה של הנקודה כסימן פיסוק יעיל וידידותי.
שנית, מרוב עצים לא רואים את היער. הספר ארוך מדי וחלק ניכר ממנו מוקדש לזוטות. כל מיני אירועים קטנים בחייהן של דמויות רבות מדי, מכדי שניתן יהיה לעקוב אחריהן באמת. יכול להיות שזה בגלל היותה של טרודי, הדמות הראשית, רכלנית גדולה (תכונה שהמחברת עוטפת בהילה של צורך פסיכולוגי עמוק וקצת מנדנדת עם זה יותר מדי לטעמי), אבל התוצאה היא עלילה לא ממוקדת ולא עקבית שמפספסת את העיקר. או שפשוט העיקר מבחינתי שונה לגמרי ממה שהמחברת ראתה לנגד עיניה. כך או כך, לצד הבלחות של רגעים נוגעים ללב ועוצמתיים, יש בספר קטעים רבים מדי מייגעים ומשעממים.
עם זאת, לזכותו ייאמר, שהספר מציג נקודת מבט מעניינת, מבפנים, על גרמניה לפני, במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה. אמנם יש בו מן נימה דידקטית של מי שיודע מה הדבר הנכון לחשוב ולעשות, אבל כן מקבלים הזדמנות לא שכיחה ללמוד על האופן שבו תושבי גרמניה חוו את התקופה והדרכים שלהם להסביר לעצמם את מה שקרה להם ולהתמודד עם האשמה.
בשורה התחתונה, צריך המון סבלנות לספר הזה ונראה לי שבשביל הזמן שהוא גוזל, הוא לא נותן מספיק.

- יפה מאוד, מעניין, מותח (מרים ש.)
- קריא, זווית ראייה מעניינת (אלדה ע.)
- כבד, קשה (זהבה ב.)
- ספר מאוד מעניין מבחינת הרקע והגיבורה. הקריאה קשה בגלל הרקע. בכלל לא ריחמתי על הגרמנים (מיכל א.).

מאד מעניין. גרמניה של בין שתי מלחמות עולם מנקודת מבטה של אשה - גמדה. דבר ההופך גם אותה לחריגה למרות שלא היתה יהודיה.

ספר מרגש על רצון לשייכות בזמן השואה שהיא גם סוג של חוסר שייכות של היהודים לאלה שלא רצו אותם קיימים.