הרבה שנים הספר הזה נמצא אצלי בכמה וכמה רשימות. דיסטופיה ישראלית של עמוס קינן, סופר, עיתונאי, פסל, צייר, יוצא לח"י שנמשך לכנעניות, ושאחז בדעות שמאל קיצוניות ותמך בהקמת פדרציה ישראלית פלסטינית. איש צבעוני למדי. עניין אותי להיחשף לספרות שלו.
אז ככה, הדיסטופיה הזו נכתבה בשנת 1984, ואני מניח שהוא התכתב במידה כזו או אחרת עם ג'ורג' אורוול. יום אחד רפי, גיבור הספר, מבין שאירעה הפיכה צבאית בישראל, הוא לכוד בדירתו שבתל אביב, ואין לו מושג מה עלה בגורל אשתו וילדיו. בזמן שהוא מתחבא בדירתו הוא מצליח לשמוע ברדיו את שידורי עין חרוד החופשית, והוא מבין שבאזור עין חרוד ישנו מקום שנשאר חופשי והוא מחליט לצאת לדרך, אלא שהיציאה מתל אביב המסוגרת מסוכנת מאוד, והוא מחליט לצאת דרך הים עד סידנא עלי. התכנית שלו היא להתקדם בלילות, בחשאי, דרך פרדסי השרון, עמק חפר, נחל עירון לכיון צומת מגידו בואכה עמק יזרעאל בדרך שהיא "לא קצרה אבל גם לא ארוכה מידי". זו התכנית של רפי שמתוך הספר אנחנו מבינים שהוא מבין דבר או שנים במלחמות ובחיי מחתרת. וכך מתפלת העלילה במרחב הארצישראלי כשבדרך הוא גם יפגוש ערבי שיתלווה אליו ביחסי אהבה-שנאה, קצין ישראלי בכיר, ונערה מעין חרוד.
קשה לכתוב ספרות דיסטופית בישראל הקטנה על רקע הנופים והמקומות המוכרים כל כך, בלי שתתלווה לכך אמירה פוליטית כזו או אחרת. לכן גם קשה מאוד שלא לראות את התפיסות של קינן משתלבות בעלילה, במחשבות ובמשפטים הקצובים של הגיבורים.
לגבי עצם הכתיבה. אף שאני אוהב מינימליזם בספרות, כאן משום מה הקסם לא כל כך עבד, אני לא יודע למה. האווירה אכן אפלה, והמסע אכן ייחודי, אבל עדיין זה לא הרגיש לי אותנטי, לא הצלחתי להתחבר לדמויות, והדיאלוגים הרגישו מחוספסים וסתמיים ברוב הזמן. גם התובנות הפוליטיות שנאמרו כאילו בנונשלנטיות הרגישו פלקטיות מידי, אבל אולי גם לזמן שעבר מאז הספר יצא יש בכך חלק. אני חושש שההתלהבות של חלקים מהאליטה הספרותית נבעה יותר מהמסרים החבויים והאמירות החברתיות, מאשר מעצם הכתיבה, שלי אישית הרגישה די בינונית.
אני לא מצטער שקראתי, יש בספר נקודות מעניינות, והאהבה של הסופר לארץ, על כל רבדיה ההיסטוריים, מורגשת היטב.