ביקורת ספרותית על יומנה של כתבת שטח מאת עדי מאירי
ספר לא משהו

---

כתבות בעיתון דורשות מהעיתונאי קיצור, פרגמטיות , ובדור הנוכחי מותר חוסר דיוק, צעקנות ולעתים קרובות הכתבה או כפיה של השקפת עולמו של הכתב או הקו המערכתי של העיתון או תחנת השידור.

עדי מאירי שייכת לדור הקודם ומהיותה כזאת היא שומרת על כללים עיתונאיים של הצלבת נתונים, צנעת הפרט ומעקב אחר מושאי כתבותיה.

כתיבת ספר , דורשת מבט אחר. כאן אין לחץ זמן ותחרות מצד הקולגות בעיתונים אחרים.
הקורא שאמון גם על קריאת עיתון , מחפש בספר נושאים אחרים. אולי זווית ראיה רחבה יותר, הבאת היבטים אישיים של הכתב מבצע הפשע או האירוע וקרבנותיו. משהו שונה מכתבה בעיתון.

עדי מאירי היתה כתבת לעניינים פליליים בקול ישראל , רשת ב.
היא הביאה הרבה סקופים וידיעות בלעדיות, וקיבלה מקום ויחס מתאים מחבריה בתחנה, המשטרה עורכי הדין ואחרים.
עבודתה היתה מלחיצה ולחוצה.

לצערי, לא השכילה עדי מאירי לנוח, להירגע, לחשוב על מוטיב מרכזי חדש שייחד את הספר.
הדבר היחיד שלמדתי עליה הוא שתמיד עבדה בהפתעה. פעם היא סיימה להיניק את בנה הבכור, פעם אחרת היא חזרה מחופשה ותמיד בהפתעה.
שאר החלקים של כל פרק היו שיחזור של סיפור הנושא העברייני שעסקה בו. בתיאור יפה וברור.
כך שניתן לקרוא לספר: " טיול בהיסטוריה הפלילית של מדינת ישראל בתקופתה של עדי מאירי".

כל אפיזודה עמוסה בפרטים, שאין בהם לחלוחית , אתנחתא למקרים משעשעים או מאירים ומרחיבים את הדעת. אולי מין דו"ח מסכם של פרשת דודו טופז, אברג'ל, קצב ועוד.

אין בספר , פרק מסכם שיביא מבט רטרוספקטיבי על , התפתחות הסיקור העיתונאי, או הפשע, אמצעי גילויו, ותהליכי הטיפול בו, ואולי הכי חיפשתי את עדי מאירי כאדם ולא אוטומט מדווח.

זה מעייף.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על יומנה של כתבת שטח