בעודי שקועה בבינג' משובח שנשאבתי אליו כל כולי (פאודה), לקחתי את הספר הזה ליד מבלי לדעת עד כמה שני הדברים משיקים זה לזה.
כשהיתה ג'ו מארץ בת חמש עשרה, תוך כדי שיעור בבית הספר שעסק בגנטיקה, נפל לה האסימון. היא לא הבינה איך היא ואחיה התאום כריס- שניהם בעלי עיניים חומות- נולדו לזוג הורים ששניהם מתהדרים בעיניים כחולות. ג'ו וכריס גדלו במשפחה אמריקאית נוצרית דתית אוונגליסטית בסן דייגו, קליפורניה. סביה היו מיסיונרים, ואמה המשיכה את הפעילות בצורת הפעלת מחנות קיץ לילדים בהרי דרום קליפורניה מטעם הקהילה ועבורם, כשתוך כדי פעילות ספורטיבית זוכים הילדים גם לדרשות והקניית ערכים. כששיתפה ג'ו את אמה במחשבותיה והתהיות שעלו בה בעקבות כך, סיפרה האם לבתה כי אביה ג'ייק- הוא לא אביה הביולוגי. מתברר לג'ו כי אביה הוא סאדיק- פקיסטני מוסלמי.

וזה הסיפור: מסעה של ג'ו בחיפוש אחר שורשיה, משפחתה. סיפור מסע מרתק שיוליך אותה לארץ שסועת קרבות, מפגש עם שלל טיפוסים שונים, ובעיקר הידיעה שאין אמת אחת, ולכל מטבע תמיד יש שני צדדים.

ואני חייבת להגיד: מי שמחפש פה סיפור מתקתק ורגשני המתאפיין בכתיבה סכרינית - זה לא הספר. בכתיבה של הסופרת נשמר מעין ריחוק שלא גולש לדרמות מיותרות, ועצם העובדה שהיא ממוצא פקיסטני הודי החיה בארה"ב העניקה לכל הסיפור לא רק אמינות, אלא בעיקר שמירה על איזון מדויק בבואה לכתוב על פקיסטן, ומהצד השני על אמריקה. כאחת לבת של מהגרים זכתה הסופרת לדעת את שני העולמות וזה היה הבונוס שהיא הביאה לסיפור היפה הזה.
אז אומנם נאפיסה חאג'י שמרה על כתיבה חפה מרגשנות, אבל היא הובילה אותי לאט לאט לגמר שהיה כן מאוד מרגש , והיה שיא מתגמל. ולמה מתגמל? כי הספר הזה לא התמסר לי בקלות. החל מהדפים הכתובים בצפיפות שיוצרים עומס בעיניים, ועד לתוכן עצמו שבעצמו היה לא קל לעיתים, אבל מאוד מחכים. כבר הרבה זמן מסקרן אותי לקרוא על פלגים באיסלאם, ופה היתה נגיעה בנושא שנגע בסונים ושיעים, שבשבילי היה כמו מתאבן שמביא אתו איזו רגיעה לחשק גדול.

עניין אותי לראות דימיון בטקסים של הנצרות והאיסלאם (צליבה והעשוראא) ולבסוף ההבנה הבלתי נמנעת שרק אהבה היא הגשר הכי טוב בין דתות, אמונות, ותרבויות.
נראה שהסופרת כתבה את הספר עם המון אהבה, והתייחסה לספר כפרוייקט חיים. היא לא הסתפקה רק בסיפור עצמו, יש גם את פרק התודות ולאחריו פרק תובנות של המחברת, תוספות, ועוד שהוא לכשעצמו מעניין ונותן קצת רקע אישי עליה. ובסוף בסוף יש פרק "הפסקול שליווה את הכתיבה" ובו פלייליסט מפואר שאם היה נגזר עלי לשמוע רק אותו במשך חודש - הייתי אומרת לעצמי: זכיתי!

איני כותבת את חוות דעתי בדרך כלל, אך הפעם, אני חייבת!
נתקלתי בספר בספרייה, ממתין בין הספרים המוזמנים, נח לו לידי הספרים הממתנים לי ומייד עיני נמשכו אליו. גם העטיפה עם הערבסקה ושילוב הצבעים המושך גם השם שמתחיל ב-"המתקיות" שהזכיר לי עוד כמה ספרים שלאחרונה קראתי/נתקלתי בהם עם המתיקות הזו.
רפרפתי על הכריכה האחורית ולפני שסיימתי לקרוא אותה ידעתי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה. מיד הזמנתי אותו ולשמחתי קיבלתי אותו אחרי כשבועיים. ו... וואו! איזה ספר! איזו טלטלה!
ועתה לספר... הסופרת נאפיסה חאג'י שוזרת בגאוניות בין סיפור של מציאת אב ומשפחה ביולוגיים לבין החיים בפקיסטאן, הדת המוסלמית, המיסיונריות הנוצרית, מלחמת עיראק, תחושת החיילים האמריקאים כלפי המלחמה ועוד.
איני רוצה לחבל בחווית הקריאה אז לא הוסיף לגבי הספר אך הרגשתי היא כי אחרי קריאת הספר אני רואה ומבינה דברים באור שונה.

בספר מספר אמרות חוכמה, שאחת מהן מסבירה את שמו של הספר אך אהבתי מכולן את זו:
כעס הוא כמו חלב. הוא לא נשמר. הוא מחמיץ, מביא חולי ומוות לכל מי שטועם אותו אחרי שזמנו עבר. צער עמוק, מזדקן טוב יותר מכעס. הוא נצחי.

מומלץ בחום!!!

ספר קשה מאוד לקריאה, אני מתפלאת על עצמי שהצלחתי לסיים אותו. זו הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן לסיימו. הרבה פרטים שרק מבלבלים ומונעים מהקורא להבין היכן הוא נמצא. עלילה נוספת שיש בחיים של מרבית המוסלמים. אני בדרך כלל מאוד אוהבת את הכתיבה ואת העלילות של המוסלמים אבל הפעם זה לא קרוב למה שציפיתי, ואולי אני מאוד ביקורתית לאור העובדה שאני קוראת המון. הכתיבה פה מסורבלת וממש כשה להבין מה הסופרת מנסה להעביר לנו הקוראות .