ביקורת ספרותית על המתיקות שבדמעות מאת נאפיסה חאג'י

---

בעודי שקועה בבינג' משובח שנשאבתי אליו כל כולי (פאודה), לקחתי את הספר הזה ליד מבלי לדעת עד כמה שני הדברים משיקים זה לזה.
כשהיתה ג'ו מארץ בת חמש עשרה, תוך כדי שיעור בבית הספר שעסק בגנטיקה, נפל לה האסימון. היא לא הבינה איך היא ואחיה התאום כריס- שניהם בעלי עיניים חומות- נולדו לזוג הורים ששניהם מתהדרים בעיניים כחולות. ג'ו וכריס גדלו במשפחה אמריקאית נוצרית דתית אוונגליסטית בסן דייגו, קליפורניה. סביה היו מיסיונרים, ואמה המשיכה את הפעילות בצורת הפעלת מחנות קיץ לילדים בהרי דרום קליפורניה מטעם הקהילה ועבורם, כשתוך כדי פעילות ספורטיבית זוכים הילדים גם לדרשות והקניית ערכים. כששיתפה ג'ו את אמה במחשבותיה והתהיות שעלו בה בעקבות כך, סיפרה האם לבתה כי אביה ג'ייק- הוא לא אביה הביולוגי. מתברר לג'ו כי אביה הוא סאדיק- פקיסטני מוסלמי.

וזה הסיפור: מסעה של ג'ו בחיפוש אחר שורשיה, משפחתה. סיפור מסע מרתק שיוליך אותה לארץ שסועת קרבות, מפגש עם שלל טיפוסים שונים, ובעיקר הידיעה שאין אמת אחת, ולכל מטבע תמיד יש שני צדדים.

ואני חייבת להגיד: מי שמחפש פה סיפור מתקתק ורגשני המתאפיין בכתיבה סכרינית - זה לא הספר. בכתיבה של הסופרת נשמר מעין ריחוק שלא גולש לדרמות מיותרות, ועצם העובדה שהיא ממוצא פקיסטני הודי החיה בארה"ב העניקה לכל הסיפור לא רק אמינות, אלא בעיקר שמירה על איזון מדויק בבואה לכתוב על פקיסטן, ומהצד השני על אמריקה. כאחת לבת של מהגרים זכתה הסופרת לדעת את שני העולמות וזה היה הבונוס שהיא הביאה לסיפור היפה הזה.
אז אומנם נאפיסה חאג'י שמרה על כתיבה חפה מרגשנות, אבל היא הובילה אותי לאט לאט לגמר שהיה כן מאוד מרגש , והיה שיא מתגמל. ולמה מתגמל? כי הספר הזה לא התמסר לי בקלות. החל מהדפים הכתובים בצפיפות שיוצרים עומס בעיניים, ועד לתוכן עצמו שבעצמו היה לא קל לעיתים, אבל מאוד מחכים. כבר הרבה זמן מסקרן אותי לקרוא על פלגים באיסלאם, ופה היתה נגיעה בנושא שנגע בסונים ושיעים, שבשבילי היה כמו מתאבן שמביא אתו איזו רגיעה לחשק גדול.

עניין אותי לראות דימיון בטקסים של הנצרות והאיסלאם (צליבה והעשוראא) ולבסוף ההבנה הבלתי נמנעת שרק אהבה היא הגשר הכי טוב בין דתות, אמונות, ותרבויות.
נראה שהסופרת כתבה את הספר עם המון אהבה, והתייחסה לספר כפרוייקט חיים. היא לא הסתפקה רק בסיפור עצמו, יש גם את פרק התודות ולאחריו פרק תובנות של המחברת, תוספות, ועוד שהוא לכשעצמו מעניין ונותן קצת רקע אישי עליה. ובסוף בסוף יש פרק "הפסקול שליווה את הכתיבה" ובו פלייליסט מפואר שאם היה נגזר עלי לשמוע רק אותו במשך חודש - הייתי אומרת לעצמי: זכיתי!

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על המתיקות שבדמעות