מאחר ואני העורך של הספר, אני לא יכול לכתוב ביקורת על הספר (אין הנחתום וכו') מה שאני כן יכול לעשות על מנת לקדם את הפצת הספר זה לשים פה את ההקדמה שצירפתי לספר עצמו:
זוהי לי זכות גדולה לערוך ברעד אצבעות על מקלדת, לפי בקשתו של אחי יהונתן, מקבץ ראשון מכתביו: שירים וטיוטות.
יהונתן, נער רך בתלבושת הדר , נפטר ממחלת הסרטן בטרם מלאו לו לו שנים. לא אין כאן טעות, הקורא מוזמן להתרגל לסגנון הכתיבה של יהונתן. "שהיאוש והטרגדיה ייפגשו" האם זו טעות והיה צריך לתקן ולכתוב "כְּשֶהיאוש"? האם זה ניסוח של ציפייה? נבואה טראגית? משאלת לב? ואולי ניסוח של הבנה עמוקה על הצפוי לנו כאשר הפגישה הזו תתממש?
מחלת הסרטן תקפה את יהונתן כשנה לאחר שחשף בפנַי בפתיחות מפתיעה ובאומץ לב נדיר את סוד הפגיעה המינית שחווה בילדותו, סוד שהיה מוסתר אף מיהונתן עצמו בשל תהליך הדחקה וניתוק שאת רישומיו בנפשו הסוערת ניתן למצוא בכתביו הרואים כעת אור.
בדצמבר 2013 יהונתן החל טיפול פסיכולוגי במסגרת עבודתו כמלווה נפגעי פוסט טראומה מטעם משרד הביטחון. במהלך הטיפול צפו זכרונות של פגיעה מינית. כחלק מתהליך השיקום יהונתן שיתף אותי בדבר הפגיעה וביקש ממני להתלוות אליו ולהתכונן לפגישה עם הפוגע. יהונתן נתן משקל רב לפגישה זו בתהליך ההתמודדות שלו עם גילוי סוד הפגיעה. ביוני 2014 התקיימה הפגישה, יהונתן עימת את הפוגע עם זכרונותיו שצפו כקצף גלים מתוך תהומות ים השכחה, ההדחקה והניתוק. מקולות מים רבים, אדירים, משברי ים, עלתה קריאתו של יהונתן לעזרה לצדק ולהכרה . בספטמבר 2014, יום לפני שמלאו לו 35 שנים, יהונתן הגיש תלונה במשטרה על פגיעה מינית . בפברואר 2015, יהונתן קיבל הודעה אוטומטית באמצעות מערכת מנ"ע (מידע לנפגעי עבירה) על כך שתיק החקירה בעניינו נסגר על ידי הפרקליטות וזאת מבלי שנומקה עילת הסגירה כפי הנדרש על פי חוק זכויות נפגעי עבירה.
במרץ 2015 יהונתן חלה והובהל לבית חולים ולאחר יומיים אובחן כחולה בסרטן הכבד (HCC). בשל חומרת המחלה לא הוצע ליהונתן תהליך טיפול והרופאים העריכו כי נותרו לו חודשים בודדים ספורים . באפריל 2015 יהונתן פנה בשאילתא לפרקליטות לבירור עילת סגירת התיק וטען כי נפלה טעות בניסוח ההודעה במערכת מנ"ע. במאי 2015 יהונתן קיבל תשובה כי אכן נפלה טעות בנוסח ההודעה וכי התיק בעניינו נסגר בשל התיישנות. בחודשים הבאים שהה יהונתן בבית ההורים והם סעדו אותו בסיוע צוות הוספיס בית. במהלך תקופה זו הוביל יהונתן תהליך פרידה נדיר בעוצמתו מהמשפחה ומחבריו הרבים. בין המבקרים היו גם אמנים שבאו לשיר עם יהונתן ולעודדו. ביוני 2015, ימים ספורים לפני מותו, יהונתן הגיש ערר על החלטת הפרקליטות לסגור את התיק בעניינו בשל ההתיישנות. המחוקק העניק לפרקליטות תקופה של 6 חודשים למתן התשובה. המחלה גבתה את חובה לפני כן. את החלטתה הסופית של הפרקליטות לדחות את הערר ולסגור את התיק בשל התיישנות יהונתן לא הספיק לשמוע.
יצירותיו של יהונתן, פרי כשרון הכתיבה המיוחד לו, אותו הוא מכנה "מגיני ארץ קדשנו" , הופקדו בידי מחברות מחברות וקרעי דפים ספוגים בריח גראס רפואי, ארוזים בארגז קרטון פשוט. הארגז הזה הוא למעשה כל רכושו של יהונתן ונדמה לי שיש דמיון בין ארגז הקרטון הזה לבין ארגז העץ שנמצא בעזבונו של פרננדו פסואה . דמיון שיהונתן היה כפי הנראה מודע אליו. יהונתן ביקש ממני לפרסם את כתביו באופן שאראה לנכון. במהלך השנים יהונתן דיבר על ספר שבכוונתו להוציא. ספר כזה לא נמצא בעזבונו ויתכן כי המחברות והפנקסים היו הבסיס לספר שיהונתן תכנן . מדובר בתשע מחברות ופנקסים שנכתבו בין השנים 2002 – 2015, החל משחרורו מצה"ל ועד יממה לפני פטירתו.
ניגשתי למלאכה כבר בימי השבעה והקפדתי להביא את הכתבים ככתבם ובציון תאריך ומקום כתיבתם. כתב היד עצמו הודפס מול הטקסט המוקלד בנסיון להנכיח את הכותב שאיננו עוד. ואת קולו שנדם. בדפים ובפתקים שיהונתן לא נקב בתאריך או מקום – ציינתי זאת בראש העמוד. הבאתי את הכתבים בסדר כרונולוגי או קרוב לכך לפי סדר הופעתם במחברות. ברוב הדפים אין כותרות. את הכותרות שנתתי לדפים בעצמי – בדרך כלל השורה הראשונה או האחרונה של העמוד – הכנסתי בתוכן העניינים לתוך [סוגריים מרובעות] וציינתי זאת בכוכבית [*] בראש העמוד, כמקובל במקרים אלו.
מאחר ומדובר בטיוטות לקחתי לעצמי רשות לתקן שגיאות כתיב מובהקות. את מטבע הלשון המחליף בין שי"ן הזיקה לבין כְּשֶ (קיצור של כאשר) השארתי כפי שיהונתן כתב והגה. הטעות הזו נראית לי מכוונת ונושאת משמעות ומכאן גם שם הספר . מהטעם הזה גם בחרתי שלא לנקד את הטקסט בניגוד למקובל בספרי שירה למעט במקומות בודדים שיהונתן ניקד בעצמו .
בכתבים רבים של יהונתן קשה להבדיל בין ציטוטים ובין כתיבה מקורית. הרבה פעמים יהונתן מצטט שיר מהזכרון ומשנה בו מילה או הטייה ובכך נותן לציטוט משמעות חדשה. לעיתים מתקבל הרושם שיהונתן רשם לעצמו ציטוטים מתוך ספרים ושירים של אחרים. במקומות שזיהיתי את מקור הציטוט ציינתי זאת. במקומות שראיתי משמעות גם בציטוטים שהובאו במלואם וללא שינוי – צירפתי אותם לקובץ זה . והקורא/ת י/תשפוט.
יהונתן לא השאיר הנחיות כיצד לערוך את הטקסט. בעקבות רמזים שונים שמצאתי בכתביו, אימצתי את המלצתו של פסואה לערוך את כתביו של סוארש, המלצה שלדעתי הולמת גם את תיאור הטקסטים של יהונתן:
"... ספר זה יוכל להיות חלק מאוסף כולל של דברים שהושלכו, ולהיות מחסן שפורסם ובו הבלתי-ניתן-לפרסום, וכך הוא ישרוד כדוגמה עצובה. במידה מסוימת זהו מקרה השירים הבלתי גמורים של הליריקן אשר מת בטרם עת, או מכתביו של הסופר הגדול, אך כאן, מה שמקובע לא זו בלבד שהוא נחות, אלא הוא גם שונה, ובהבדל זה נעוצה הסיבה לפרסום, שכן הדברים לא היו מה שהם אלמלא היו בלתי ראויים לפרסום".
בחרתי במתכוון לא לספר כאן מי היה יהונתן. במקום ביוגרפיה הקדמתי להקדמה זו "ציוני דרך" [במקום קורות חיים]. בחרתי כך משום שניסיתי לערוך ספר של אחי יהונתן ולא ספר על אחי יהונתן. הבחירה שלי להאיר את המקומות שבהם יש ביטוי לפגיעה המינית בכתיבה של יהונתן עשויה לעורר עלי ביקורת. הספר עלול לצבוע את הזכרון של יהונתן בצבעים של הפגיעה המינית. "האם יהונתן היה רק נפגע פגיעה מינית?" - כמובן שלא. בעניין הזה אני סומך על הקוראים והקוראות.
חודשים ספורים לפני כתיבת שורות אלו, ביקשתי מחבר לעיין בטיוטת הספר ולהעיר הערות. החבר שעוסק בליווי נוער בסיכון זיהה קוי דמיון בין אחד הנערים שהוא מלווה ובין דמותו של יהונתן. בעקבות הקריאה בטיוטת הספר הוא החליט לפנות לנער. הפנייה הזו הובילה לתהליך שמבחינת אותו הנער יכול להיות מציל חיים. הפנייה הזו שנולדה בעקבות הקריאה בספר חיזקה בי את ההחלטה לפרסם את הספר באופן הזה ואת הפוטנציאל החיובי הגלום בכך.

חובה נעימה היא לי להודות ליוצרים שנתנו את הסכמתם להשתמש בטקסטים שיהונתן ציטט: לעמיר לב, לאביב גדג' מלהקת אלג'יר, ליורם מלצר, לימור בן צבי והוצאת בבל על הקטעים מספר האי נחת של פרננדו פסואה, לנדב רוזנבלט על תמונת הכריכה, לעדי צור על ההכוונה בעיצוב, לאבי פרנקל על ההתכתבות מצפון הודו, לארז ברטל על ההתכתבות בטקסט שחילצתי מהפייסבוק של יהונתן. לסמדר וויינשטוק, מחברת הספר "צל עריות" – על העצה וההכוונה המקצועית והאנושית. לרן יהושע מתוכנית 'לתת פה', תוכנית להגברת מוגנות מינית בבתי ספר בציבור הדתי www.latetpe.org.il.
לפרופ' שמחה קוגוט על העצה במקומות שנדרשתי לנקד, לחברים שקראו את כתב היד, העירו והאירו: שרי אלגד, עמיחי בן ארי, אילת בן-נחום, עמי גליק, מנחם וינטר, אלעד חן, שרהלה ודותן לוי, מירב ואריק סולומון, איתן וחנן פלג, אבי רוזנפלד, יהודה רוסנק, סלעית רפפורט ורחלי שכטר. למשפחתי ולמיקה, שותפתי, סלעי ומצודתי לי.
תודה מיוחדת לערן האן ממרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בתל אביב על אחרית הדבר החותמת את הספר. לך ערן ולשתיים נוספות שלא אזכיר אותכן בשמכן, תודה שמעבר ליכולתה של המילה הכתובה לבטא.
ללוות אח בתהליך שתיארתי, על שני מישוריו הטראגיים, כל מישור והאתגרים הכרוכים בו, זו חוויה שמניחה לפתחך הרבה חובות. החובה שאני מהרהר בה בעת כתיבת שורות אלו היא השאלה האם ערכתי את הספר באופן שיהונתן היה רוצה. הנוסח שנוהגים להשמיע החברה קדישא, על אף הסתייגותי ממנו, מהדהד כעת בראשי: כל מה שעשיתי לכבודו של יהונתן אחי עשיתי.
מקבץ ראשון זה מאפשר הצצה נדירה ובלתי אמצעית לנפשו השסועה והסוערת של יהונתן אחי. אני מניח שימצאו בו עניין בעיקר משפחה וחברים. אני מקווה שגם אנשי חינוך וטיפול יוכלו ללמוד מהספר על תהליך הדחקה, הניתוק וההתמודדות הפוסט-טראומתית של פגיעה מינית בתוך המשפחה. אני מקווה שהספר יוכל לסייע בתהליכי ליווי, תמיכה ושיקום של נפגעים אחרים בעיקר במקרים של גברים שורדי פגיעה מינית – תחום שהוא מעט מוזנח והמודעות לגביו טעונה שיפור.
מכאן הרעיון לתת מספר לעותקי הספר ולאפשר לרוכשים להשתתף בפרויקט שמטרתו הגברת המודעות. המחיר המומלץ של הספר מגלם עלות של שני עותקים וכך אוכל לחלק את הספר ללא עלות למחנכים מדריכים ומטפלים.

בעיני אין מדובר בספר זכרון - צר לי על אחי יהונתן שלא הספיק להוציא את הספר בעצמו – אבל אם הספר הזה ימצא מקום על מדפי הספרים של מטפלים, מדריכים ומחנכים כנר זכרון צנוע לאחי יהונתן והללו ישתמשו בו כדי לסייע לאחרים - הרי שבאתי על שכרי.