ביקורת ספרותית על Harry Potter and the Cursed Child - Harry Potter #8 מאת J.K. Rowling
ספר לא משהו

---

הרבה זמן לא קראתי ספר, מעל שנה אולי. בעצם, קראתי ספר וחצי, שניהם של עם עובד ושניהם לא יותר מאנקדוטה נחמדה, משהו שקרה לי על הדרך. ולמעשה גם הארי פוטר והילד(ה) המקולל(ת) גם הוא לא ספר אלא מחזה, מה שמשאיר עובדתית את המצב כמו שהוא: הרבה זמן לא קראתי ספר. זה קורה לכולם מתישהו בחיים כשהם כביכול נהיים עסוקים פתאום, אנשים חשובים וגדולים שעושים דברים. הולכים לצבא או לומדים משהו או שקועים עד הצוואר עם קריירה וילדים. אבל זה בולשיט, כי אתה לא קורא הרבה זמן ספר כשאתה לא רוצה לקרוא ספר, ולא לרצות לקרוא ספר זו הבעיה האמתית. זה אומר שמשהו בך וביצר הנוודות שלך קצת דעך.

כשהייתי ביסודי סבלתי מהמצב ההפוך: היה בי רצון לקרוא אבל לא מצאתי ספר שהצלחתי לסיים. במשך שנתיים בערך, מכיתה ג' עד כיתה ה' השאלתי ספרים מהספרייה כל הזמן ולא הצלחתי לסיים אף אחד מהם. התפוצצתי מרצון לקרוא משהו טוב אבל שום דבר לא היה טוב. ואז הגיע הארי פוטר ואת ההמשך לא צריך לספר, כל בני העשרים וחמש פלוס מינוס ישלימו את הסיפור לבד ובדיוק רב, אחד לאחד.

וכשיוצא הארי פוטר חדש, כביכול, זה קודם כל סטירת לחי. הילד המקולל שלך, זה מכיתה ה' שנגע בהארי פוטר הרביעי שהוצג לראווה בסניף חשוך של סטימצקי בנהריה, לא רחוק מהפלאפל של האחים בוסקילה, וכמעט התחשמל ומיד ביקש לקנות את כל הסדרה, פתאום מתעורר לחיים ודורש ממך דין וחשבון. הוא לא משתכנע מזה שהייתה לך שנה קשה וצפופה והוא דורש ממך עכשיו, בזה הרגע, לשבת ולקרוא ספר. ילדים, כידוע, לא קונים תירוצים שעניינם פרקטיות ויעילות, סדרי עדיפויות ודד-ליינים. הם לא מתרשמים מהגינונים המבוגרים שלך ויודעים מה טוב בשבילך. ומיד, בתוך המולת לו"ז שהמצאתי לעצמי כדי להרגיש חשוב, ישבתי וקראתי ספר. הספר עצמו היה אומנם נורא ואיום, אבל קודם כל ולפני כל ההשגות האינטלקטואליות מאוד שאציג בהמשך - נהניתי לקרוא אותו.

מפה, *** *ספויילרים* *** ליותר מיצירה ספרותית אחת:
אני לא בטוח שאני רוצה לתקצר אותו. אני חושב שלתקצר אותו יעשה לי בחילה. מצד שני: אלבוס, הבן האמצעי של הארי פוטר, מתמיין לסלית'רין ושונא את אבא שלו. הוא חסר כישורים בצורה מגוחכת והחבר הכי טוב שלו הוא הבן של דראקו מאלפוי. בשלב מסוים הוא רוצה לעשות משהו הרואי כדי להרגיש גבר אז הוא מנסה להחזיר את סדריק דיגורי לחיים בעזרת מחולל זמן. מכאן הסיפור הופך להיות גרסא מלוקקת ל'אפקט הפרפר' או ל'שרק 4', ובקטעים מסוימים 'האיש במצודה הרמה' או 'ארץ אבות', ובמילים אחרות: לא נעשה פה שום שימוש ביצרתיות או מקוריות. כל פיתול עלילתי נעשה שבע זיליארד פעמים לפני כן, וכל דיאלוג כבר נלעס לעייפה על ידי הדמויות של 'בנות גילמור'. יותר מזה: יש פה גם מחזור ושימוש יתר בדמויות אהובות מסדרת הספרים, שימוש מאולץ ומיותר מאוד, ללא שום תכלית.

אבל כל הרפש העלילתי הזה היה בסדר מצדי, למרות שמקוריות, יצרתיות וכמובן קסם הן הלב והמהות של הארי פוטר. שני הכותבים (שאני אפילו לא טורח לזכור את שמם או לחפש אותו) הם לא רולינג אלא מחזאים. ואם נעשה פה פשע הפשע הוא זה: הארי פוטר והילד(ה) המקולל(ת) הוא קודם כל מחזה רע.

אני אוהב מחזות. הם נותנים כבוד לדיאלוגים. המילים שנאמרות בין אדם אחד לאחר הן כנראה הסיפור הראשון שסופר. אין לך סיפור קצר טוב יותר מזה שחבר טוב מוסר לך בשיחת קפה. ובמחזות קורה נס: שיחה אחת נארגת בשיחה אחרת וכל הדיבורים האלה משנים את סדר הדברים. אם בבראשית אלוהים בר את העולם במילים, במחזות מילים משנות את העולם. כלומר, במחזה *טוב* מילים משנות את העולם. במחזה טוב אנשים מגיבים למילים של אחרים כמו שאנחנו היינו מגיבים והרי אנחנו תמיד מגיבים למילים. על זה בנוי הכל. אבל לא פה: פה המילים נאמרות כי מישהו כתב אותן. זה כביכול ברור מאליו אבל במחזות מדובר בפשע. אם אתה מרגיש שמישהו כתב את המחזה נעשה פה פשע.

הרומן שלי עם מחזות התחיל בכיתה י"א כשלמדנו בשיעור אנגלית את all my sons של ארתור מילר. ולא במקרה נזכרתי במחזה של מילר: הנושא של שני המחזות הוא הקשר בין אבות לבנים והם שניהם אילוסטרציה למשפט 'אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהנה'. ב'כולם היו בניי' מסופר על משפחה אמריקאית בשנות החמישים בערך. הבן הגדול נעדר מאז מלחמת העולם השנייה בה נעלם מטוס הקרב שלו. סביב ההעדרות שלו מנסה המשפחה לתפקד כרגיל אבל משהו לא עובד שם. כריס, האח הצעיר, נמצא ביחסים מתוחים עם אביו, והמתח הזה מביא לידי פיצוץ במערכה האחרונה כשמתגלה שהאב סיפק לצבא ארצות הברית מנועים סדוקים שיוצרו במפעל שלו ושהביאו לאובדן של טייסים רבים (וכנראה גם של הבן, אבל האבא מתוודה: 'כולם היו בניי'). לאורך כל המחזה האב התעקש שהוא לא ידע אבל הוא ידע, זאת הייתה פעולה שלו. כריס דורש ממנו להסגיר את עצמו למשטרה והאב מסכים, נכנס לבית כדי להביא מעיל ויורה לעצמו בראש.

אם היה להארי פוטר והילד(ה) המקולל(ת) איזשהו פוטנציאל, ואם הוא בכל זאת מצליח לעניין ברגעים מסוימים, זה הרי נוגע רק לעניין הזה: הארי פוטר אומנם היה גיבור והציל את העולם והכל אבל הרבה אנשים מתו על הדרך. הוא עדיין חושב עליהם ומרגיש אשם למרות שהם לא מתו בגללו אלא קורבנות למאבק מול וולדמורט. אני בעצמי עד היום מאשים את חוש הדרמה והטמטום של הארי במותו של סיריוס. המחזאים, בחוכמתם הכנראה קיימת, בחרו להשתמש במחזה ככלי לבחינה מחדש של האירועים של שבעת הספרים הקודמים, באחריות ובנטל שיכול להיות לילד של סלב. אבל המחזאים לא כתבו מילר אלא כתבו מחזה לכל המשפחה. טיפול בנושאים כאלה או הגשה של רטרוספקטיבה מוצלחת לא אפשריים בתנאים האלה. מילר כתב מחזה על אשמה והלך עם זה עד הסוף. שני הליצנים שפה כתבו מחזה על אשמה והלכו עם זה רק עד הכספומט הקרוב. כבר היה עדיף מחזמר, כל אחד יכול להיות מחזמר, אפילו דיקנס. לעשות ארתור מילר לעומת זאת אפשר רק אם מחליטים שבסוף הארי פוטר יורה לעצמו בראש. אם הסוף קצת יותר מתקתק מזה מישהו שיקר לנו.

ועכשיו, עם כל הכבוד, אני אלך לקרוא משהו, הצלחתי לפנות קצת זמן.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על Harry Potter and the Cursed Child - Harry Potter #8