ביקורת ספרותית על גבולות מאת רונית רפ
ספר בסדר

---

"גבולות" הוא ספר ביכורים של רונית רפ המגולל בתוכו המון ... אבל ממש המון!

זה ניראה כמו מארחת שמגישה לאורחיה, את כל מה שיש לה במקרר ובמזווה. בסיטואציה כזו האורחים רק "נוגעים" בדליקטסים שהוגשו.

כך גם כאן, בספר הזה יש מגוון עצום של נושאים: שואה, יחסי הורים וילדים, אומנות, אהבה, ארוטיקה, דתות, פוליטיקה, רפואה, זוגיות, הווי ועוד.

לדעתי, וזאת רק דעתי, מחמת מגוון הנושאים שהספר עוסק, פלח נכבד מהרעיונות לא התפתח כראוי, ובנוסף חלק מהדמויות נותרו שטוחות כמטבע.

פגשתי כאן את הילה הגרפיקאית שחלמה להיות ציירת, את "אימא חיה" האלמנה וחולת האלצהיימר, את שרה ג'ין המטפלת הפיליפינית, שנשואה לסעודי קתולי ואין באפשרותה להתגרש, את מיקי (מיכאל) האורתודנט ובעלה של הילה, ואת שמי בן-ברוך, מורה לציור ב"בצלאל" ועוד.

למרות מגוון הירקות שהוכנס לסלט הזה, מה בכל זאת גורם לקורא לקרוא ולהסתקרן?

התשובה שלי: "ההתחלות".

תמיד כיף להתחיל משהו חדש נכון? ולרונית רפ יש המון התחלות בספר הזה.

למה הדבר דומה? לילד שמתחיל לצייר ועוזב את הציור באמצע, כי הגננת הציעה לו דף חדש, ואז אותו ילד חמד, מתחיל ציור חדש על דף חדש.

כקוראת, זו ההרגשה שחוויתי. רונית רפ מציירת תמונה, נוטעת סקרנות ולדאבוני לא מתמידה, היא מיד מקפיצה את הקורא לנושא אחר.

הספר חולק לשני חלקים. החלק הראשון מתרכז בהילה ובאימה החולה, שמטופלת על ידי המטפלת הפיליפינית,
והחלק השני מתרכז בבעלה של הילה: מיקי (מיכאל).

הילה אם לשאולי ותום, במשבר גיל הארבעים, מחליטה שהגיע הזמן ללמוד ולצייר את אימה, וכך סוף סוף תגשים את חלומה. הנתיב ללימודי הציור עובר דרך "בצלאל", והיא משתלבת בכיתה של שמי בן-ברוך, שהוא עצמו צייר, מציג בתערוכות שונות בארץ ובחו"ל, ואפילו קיבל את פרס רפפורט.

לתוך מערכת היחסים המתפתחת עם המורה שמי, ישנן "קפיצות". לאן? שואה, אימא החולה, מטפלת, אח ששוהה בחו"ל, מרדנות של שאולי (הילד הבכור), יחסי משפחה, זוגיות, סצנות ארוטיות בשפה גרפית שלא אהבתי, משפטים מיותרים וכדומה.

לדוגמא: בעמוד 36 כאשר הילה מצטרפת לשיעור הראשון ב"בצלאל" נכתב: "היא התיישבה וסקרה את הנוכחים, בודקת אם היא מכירה מישהו מהם. ספרה כחמישה עשר איש, כולם אפרוריים למראה, אף אחד לא לבש בגדים יפים, מעניינים או יוצאי דופן..."...לדעתי, קטע סתמי ומיותר, שאין לא משקל בעלילה, ושאלתי את עצמי בשביל מה הוא כאן ולמה נכתב?

החלק השני של הספור מגולל מפיו של מיקי, והוא הרבה יותר בשל, מפותח ומהודק.

עולמו הפנימי של מיקי נחשף בפני הקורא, וזה החלק הטוב של הספר. בקטע הזה מיקי כבר לא עם הילה. הוא שכר דירה בנתניה, מועסק כאורתודונט ב"נופי שומרון", ונפגש עם ילדיו: שאולי ותום על פי הסכם המשמורת בין הילה לבינו.

אט אט בכתיבה מיוחדת דמותו של מיקי נחשפת. מיקי בורח, מסתתר, מסתיר, מתחמק ובעיקר לא דובר אמת. על מה? על האלימות שנקט ...

מיקי שדעותיו הן מהצד השמאלי של המפה טוען פתאום, שצריך לתת הזדמנות למתנחלים ולהכירם (עמוד 169). הוא רואה אפילו בנסיעה ל"נופי השומרון" בריחה מהעיר הרועשת ל"שקט". בתוך "השקט" והשלווה נופלת עליו אשמה, שמטלטלת אותו עם סוף לא צפוי.

לפי ראות עיניי, החוליה המקשרת בין שני חלקי הספר רופפת, עד כדי כך שניתן לחשוב שמדובר בשני ספרים שונים בתוך ספר אחד, או שני סיפורים שנכתבו על ידי שני אנשים שונים.

לא עלה בידי להתחבר לדמותה של הילה. לעומת זאת, למיקי היו לי רגשות אמפתיות. במיוחד נגעה לליבי תקופת ילדותו בבית הוריו, החינוך שקיבל ויחסיו עם אחיו. גם כעולה חדש מצרפת, לרבות התאקלמותו בבועה "הצברית" שלנו לא היה למיקי קל.

בעלילה ניכרת העובדה שרינת רפ ערכה תחקיר מקיף ועמוק באומנות, ציור ואורתודונטיה ועל כך שאפו.

בחלק הראשון של הספר, נראה כי יותר מידי מי סודה נמזגו לכוס, והנוזל גלש מחוץ ל"גבולותיו". לכן, אני חושבת, ש"ההמראה" של העלילה יצאה לפועל, רק בחלקו השני של הספר שמגולל בו "הסיפור של מיקי".

לסיכום בשלוש מילים: גבולות-אומנות-אלימות.

בלבלתי? התבלבלתם? זה לא אני הפעם...

הקריאה לשיקולכם.

לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על גבולות