• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מוקינגבירד

מוקינגבירד

מאת וולטר טוויס

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
מוקינגבירד

מוקינגבירד

מאת וולטר טוויס

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
הוצאה לאור:אודיסיאה
שנת הוצאה:2001
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/2
ביקורות על מוקינגבירד
הבאה
yaelhar
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 8 שנים

“# אנחנו, כך נראה, ממש מוקסמים מסוף העולם המוכר. הספרים הראשונים המפורסמים בז'אנר הזה – "עולם חדש מ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•5 דקות קריאה

הספר הזה, בהגדרה שלו, הוא 'מדע בדיוני' - אבל הוא לא. כבר לא. הוא רק 'מדע'. בעצם, גם מדע הוא כבר לא. למען האמת, הוא המציאות היום יומית שלנו, אנשי המאה ה-21.

היום, כל דבר כמעט נעשה באמצעות לחיצת כפתור. 'קליק' אחד, ואתם מסודרים. הכל בעולם כאן ממוחשב, הכל נמצא במקום אחד. אפילו מדבר פשוט כמו שעון, שאמור להראות את השעה ותו לא, עשו איזו אפליקציה חכמה ומשודרגת. אפילו אוכל, שהוא הכי לא טכנולוגי שיש, ושמאז שהאדם נברא הוא השתמש בו, אפשר להשיג דרך האינטרנט או הטלפון. העולם נעשה כל כך פשוט בשבילנו, אבל זו רק אחיזת עיניים. בפועל, אנחנו הורסים לאט לאט את האישיות שלנו ואת מי שאנחנו. עם הזמן, אנחנו נהיים פחות ופחות אנושיים ויותר ויותר רובוטיים. זה קורה בקצב כה איטי, שאנחנו אפילו לא שמים לב אליו ולכן אנו ממשיכים להרשות לעצמנו להינות מהעולם הפשוט הזה, ולהמשיך קדימה ולהפוך אותו לעוד ועוד יותר פשוט. בסוף, המציאות של חיינו תיראה בדיוק כמו המציאות בספר 'מוקינגבירד'.

האמת היא, שהעולם הדיסטופי שאותו תיארתי מקודם, הוא די חדש. אפילו אני, נער בן 17 בסך הכל, זוכר גם תקופות אחרות בחיי - תקופות שבהם לא לכולם היו טלפונים בבית, ושלא לדבר על טלפונים סלולריים. אני גם זוכר את הטלפונים הציבוריים שהיו מפוזרים בכל מני מקומות ברחבי העיר, ושאנשים היו ניגשים אליהם ומתקשרים לקרובי משפחתם ומכריהם כדי להגיד שהכל בסדר. אח, איזו נוסטלגיה. הספר נכתב בשנת 1980 - ולכן, כשהוא נכתב, היה עוד אפשר לקרוא לזה 'מדע בדיוני' (למרות שייאמר לזכותו של וולטר טוויס, שגם בזמנים העתיקים ההם שבהם הספר נכתב, הוא היה יכול לחזות את העתיד לקרות. כנראה שזה אולי בכל זאת נכון, שזה גנטי שבני האדם אוהבים את החיים שלהם כמה שיותר פשוטים ויעשו הכל בשביל שזה יקרה).

ואם בני האדם הולכים ונהיים פחות ופחות אנושיים ויותר ויותר רובוטיים, אז גם הרובוטים נהיים פחות ופחות רובוטיים ויותר ויותר אנושיים. העולם של הספר הזה, הוא עולם שבו הכל פשוט כל כך מבחינה טכנולוגית, עד שבני האדם מתכנתים ומייצרים כל מני דגמים של רובוטים כדי שיהיו כמו בני אדם מבחינה תיפקודית, ושבעצם ישרתו את בני האדם ויעשו בשבילם כל מני משימות שבני האדם אמורים לעשות, סוג של "סוג שני של בני אדם". ספופורט הוא רובוט כזה. פאול בנטליי, הוא בן אנוש, וספופורט משרת אותו. בנטליי עובד באוניברסיטה בניו יורק, והתחום שבו הוא עוסק זה צפייה בסרטים ישנים, לפני עידן הפשטות שאותו הוא מכיר, והלמידה מאותם סרטים ישנים על העבר. למרות שהוא בן אנוש, הוא אחד מהאנשים האחרונים שיש בהם אישיות אמיתית (בין היתר, כי הוא יודע לקרוא). מרי לו בורן, היא בת אנוש. היא חיה בגן חיות, בביתן של הזוחלים, מפני שאין לה מקום אחר לגור בו. שם היא פוגשת את בנטליי, ויחד הם מנסים לחרוט את חייהם בזיכרון - מעשה שיחזיר להם את הרגשות האנושיים והבסיסיים שאבדו להם ולמין האנושי כולו, ואת הידע האבוד על עולם שיש בו אותיות, מיספרים, צבעים וצורות, ושאנשים חושבים בו (וגם נהנים מכך), ושהרובוטים כבר לא שולטים בו אלא בני האדם.

יש איזו נערה שלומדת יחד איתי בשיכבה, ואני חושב שאני מאוהב בה. אני חושב ככה, כי אני אוהב את הריח של השיער שלה. כי אני אוהב שהיא יושבת לידי, ואת המגע שנוצר כשכתפינו נפגשות, כשאיזור המותניים שלנו נפגש וכשרגלינו נפגשות. כי כשהיא לא באה לחוג שלנו, אני מרגיש הרגשה מבאסת כזאת, שאם היא הייתה באה לחוג הייתי נהנה יותר. אבל האמת היא, שכל הרגשת המשיכה הזאת שלי אליה, היא דבר די חדש: אני הכרתי אותה כבר מהשנה שעברה. מה שמעניין הוא שכלל וכלל לא נמשכתי אליה. היא גם לא דחתה אותי, כמובן, אבל גם לא הרגשתי רגשות מיוחדים. היא לא הייתה יפה מדי, ולא מכוערת מדי. היא הייתה בסדר. מה שכן, חבר שלי סיפר לי שהוא מאוהב בה, ואני, כמו טיפש, צחקתי לו בפנים וצעקתי לכל החבר'ה: "כ' אוהב את ס', כ' אוהב את ס'!" - עכשיו אני, ז' (או בשמי האמיתי, א'), מאוהב ב-ס'. מה שבטוח, ל- כ' אני לא אספר על זה...
צריך זמן כדי להיכנס אל הספר הזה, ולהתחבר אליו באמת (כמו שהייתי צריך זמן, כדי להתאהב ב-ס'). ובהתחשב בכך שאורכו של הספר הנ"ל הוא בסך הכל 208 עמודים, זה לא איזה משהו שאמור לגרום לכם לחשוק בו במיוחד. ובכל זאת, אם תצלחו את חמישים ומשהו העמודים הראשונים, שבהם אתם ישר נזרקים לתוך עולם מוזר עם חוקים משלו, ודמויות שהן עדיין רק דמויות ואתה לא באמת מצליח להבין מה התפקיד שלהם בסיפור או לחוש כלפיהם רגשות כלשהם, אתם תגלו ספר יפה למדי, מקסים, צנוע ולא בומבסטי, עם כתיבה מצויינת ביותר למרות שהיו גם כמה שגיאות בהבהרה ובעיות עם הפיסוק (אבל זה לא הפריע לי כלל). ומה שהכי כיף, זה שככל שהעמודים מתקדמים, גם אחרי שצלחתם את החמישים ומשהו העמודים הראשונים ונכנסתם אל תוך הסיפור, הספר נעשה טוב יותר ויותר, עד הסוף המדהים (מקווה שגם הסוף של הסיפור שלי ושל ס' יהיה מדהים...). העולם של הספר הזה הזכיר לי, בעיקר בהתחלה, את העולם של '1984', בכך שבשניהם יש שתי דמויות - גבר ואישה - שחיות בעולם דיסטופי, שהוא כל מה שהם מכירים, וכמהות למשהו אחר, לעולם שהיה לפני כן. וכן, כמו ב-'1984', שניהם מתאהבים. אבל בסוף הקריאה, הוא פחות הזכיר לי את '1984', והוא יותר הזכיר לי את 'מוקינגבירד' (כלומר, הוא לא הזכיר לי שום ספר אחר, והיה בו את הקסם והייחוד שלו). העולם אמנם דרמטי מדי לפעמים והחוקים שלו קצת הזויים, אבל מתרגלים. דמויותיהם של בנטליי ומרי לו נעמו לי מאוד. תיאורי המין והאהבה שבספר הזה הם משובחים ביותר (רק חבל שאין אותם כל כך הרבה...). כמו כן, הסיפור מתובל באקשן, אבל לא טו מאץ'.

למרות שהספר הנ"ל נכתב לפני משהו כמו 35 שנים, אף אחד עדיין לא כתב עליו ביקורת ב'סימניה'. אף אחד גם לא לקח אותו בסיפרייה של האוניברסיטה בחיפה מאז שנת 2002. אולי זה בכל זאת נכון, מה שאומרים, שאנשים מעדיפים ספרי פנטזיה מאשר ספרים מציאותיים, ולכן כשספרי המדע בדיוני הם כבר לא ממש מדע בדיוני, אז לא צריך לקרוא, כי עדיף לקרוא ספרים על מפלצות ודרקונים ומכשפים וכל זה.
ולמרות זאת, חשוב מאוד לדעתי לקרוא את הספר הזה. כי מעבר לספר עצמו, שוודאי יגרום לכם הנאה כמו כל ספר טוב אחר, יש בו אזהרה. אזהרה לגבי העתיד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אבי
אבי
תמונה של קוראת הספרים האחרונה מסוגה
קוראת הספרים האחרונה מסוגה
תמונה של  akita
akita
תמונה של NuMb
NuMb
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של מוריה בצלאל
מוריה בצלאל
תמונה של shopgirl
shopgirl
תמונה של ניר אזולאי
ניר אזולאי
33קוראים|גיל ממוצע46|55%נשים

על המבקר

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו

זה שאין לנקוב בשמו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
626 ביקורות•13 נבחרות•10,875 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות626
ביקורות נבחרות13
לייקים שקיבל10,875
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת191מדע בדיוני ופנטזיה123תרגום (נוער)63

דיון על הביקורת

21 תגובות
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
חחח כן, זה הזוי לגמרי - ככה זה כשהטלפון הוא הדבר היחיד שאומר לך 'כן'... שמעתי. לא יצא לי לשחק עדיין, אבל אולי טוב שכך.
-
-^^-•לפני 9 שנים

זשל"ב, גאד דאמט כמה שאנשים התחרפנו.התחתן עם הסמארטפון שלו? ברצינות?

אגב,שמעת על משחק הפוקימון גו ? אנשים משתגעים אחרי זה ונתקלים בדברים.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
אומייגאד!! תראו איזו כתבה מצאתי: http://www.mako.co.il/hix-bizarre/Article-4b649732d229551006.htm?partner=obfeed
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
סקאוט, תודה על ההמלצה.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
תודה רבה, ג'אם. אני ממליץ לך לקחת את הספר הזה (שבוודאי מעלה לו אבק על מדף הספרים שבביתך) ולהתחיל לקרוא. שמח שגרמתי לך להתגאות בזה... אף אחד לא דוחה את אדון האופל? ומה עם ס' תגיד שהיא לא רוצה אותי כי אין לי אף? או כי אני חצי מת? או כי הפרצוף שלי הוא בעצם גולגולת? או שסתם בגלל שאני חרא בן אדם ורצחתי מיליוני אנשים מבלי להרגיש שום חרטה? תחשבי על זה...
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
תודה, ניר אזולאי! ובהצלחה עם הספר הבא שתכתוב...
-
-^^-•לפני 9 שנים

אגב, שכחתי לומר ,זשל"ב, ממליצה לך לקרוא את ספריו של אייזק אסימוב, הוא מתאר בספריו את

הדבר הזה בדיוק, של עולם רובוטי.
מוריה בצלאל
מוריה בצלאל•לפני 9 שנים
דווקא קניתי את הספר הזה לפני שנה, כי התקציר היה נשמע לי מדהים. לא קראתי עדיין, יש כל כך הרבה ספרים להספיק... אבל ביקורת נהדרת. עכשיו אני אפילו עוד יותר גאה בעצמי על שאין לי סמארטפון או פייסבוק או כל שטות כזאת. יחי המיושנות :) ובהצלחה עם הנערה. אף אחד לא דוחה את אדון האופל, אז אני אומרת - לך על זה.
ניר אזולאי
ניר אזולאי•לפני 9 שנים

אחלה ביקורת זשי

בהצלחה עם ס'...
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
:)
•לפני 9 שנים

יופי...

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
תודה, רץ. החיים הם בלתי צפויים...
רץ
רץ•לפני 9 שנים

מקסים לקרוא ספר ישן ולגלות שהעתיד הוא ההווה או לעתים אף העבר - ולגלות שאנחנו בסה"כ בני אדם שאוהבים, כועסים ועוד שפע של רגשות אנושיים - צריך זמן בכדי לנתב את עצמנו דרכם, ביקורת יפה ונוגעת .

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
תודה! (וגם אם זה לא יקרה, אז יש הרבה דגים בים...)
בת-יה
בת-יה•לפני 9 שנים

זשל"ב, יפה. ואתה יודע שאומרים שאם שם כמו אמא זה מוביל רחוק... רחוק.... אז בהצלחה!

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
בתיה - חה חה חה... דווקא יזמתי. יצאנו אתמול לטיול עם החוג שלי ופגשנו עוד חבר'ה מאותו חוג בכל מני סניפים בארץ ופגשתי שם איזו מישהי שהתחברה איתי ואני איתה על ההתחלה, והצעתי שנחליף מספרי טלפון. הפתעתי את עצמי, כי לא ידעתי שאני מסוגל לעשות זאת בכזו קלות - וכשהיא הניחה עליי יד, אני הנחתי עליה. אז נכון, זאת לא ס', אבל זו מ'! ו-מ' זה מעולה לא פחות! (מה גם שיש לה את השם של אמא שלי!!!)
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
עמיר, תודה! שמח שאתה התפעלת מהביקורת :)
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
תודה רבה לך, הרובוטית חנייייייייי... אכן כן, חלקנו נשארנו עדיין אנושיים ביותר. עם זאת, מי יודע מתי כל זאת יכול להשתנות?? אני איהנה. אין כמו להיות מאוהב :)
בת-יה
בת-יה•לפני 9 שנים

זשל"ב, אז אולי תפסיק אתה להתנהג כמו רובוט ותיזום משהו בקשר לנערה...

•לפני 9 שנים

פשששש..... מצוין, ז"ש.

חני
חני •לפני 9 שנים

אני הרובוטית חננייייי מאודדדדד אוהבתתתת את הסקירהההה הזאת..

חלקנו נשארנו אנושיים מאוד מאוד!! תהנה מהאווירה המחשמלת של ס ומההרגשה הנפלאה הזו שקוראים אותה: להיות מאוהב...
21 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו

קבר דוהר

קבר דוהר

רוברט גלבריית

ראשית, ולפני הכל, רציתי לברך שהגענו ליום הזה, היום שבו כל חטופינו החיים יצאו מעזה, ובתקווה שגם שאר אזרחי ישראל כמו החטופים יחזרו מארץ מדממת וכואבת ורווית מלחמות לעבר עתיד טוב יותר ללא טרור.
יצא וקרה צירוף מקרים מדהים, שאת הספר הנ"ל סיימתי בסמיכות לסיום המלחמה. הספר עוסק בכת פסיכית ומטורללת על כל הראש, שכמו החמאס, הסבו נזק רב להרבה אנשים חפים מפשע, וכמו החמאס גם הכת הזאת משקרת לעולם ומספרת לו שהיא "כנסייה הומניטרית" ומטרותיה מקודשות, והעולם אוכל את זה כל כך חזק, שרק אצל קורמורן סטרייק בכבודו ובעצמו, והעוזרת המופלאה שלו רובין אלקוט, מופנית אליהם התקווה שהם יביאו את סיומה של הכת, ממש כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהרבה קיוו כי יצליח לסיים סוף כל סוף את המלחמה.
האם סטרייק ורובין יצדיקו את התקווה שהופנתה אליהם, ויצליחו לסגור את הכת? תקראו ותגלו.

אגב, נכון שזה קצת מצחיק שאישה שכותבת ספר ביקורתי על תופעת הכתות, היא בעצמה המייסדת של הכת הגדולה ביותר, הלא היא "הכת האוניברסלית של סוגדי הארי פוטר"? (כת אשר, יש לציין, גם אני חבר בה).
לא יודע, סתם נקודה למחשבה.

***

הסדרה הזו הולכת ומשתפרת מספר לספר, כאשר שלושת הספרים האחרונים ('דם חם', 'לב שחור כמו דיו', 'קבר דוהר') הם ספרות מופת בז'אנר המתח והבלש, לא פחות. ככה צריכים לכתוב מתח בלשי. ואת האמת היא שכבר בספרי 'הארי פוטר' הבחנתי בכישרון המתח והבלש של רולינג, עם הסופים והמפתיעים והפתרונות המסובכים שאף אחד לא ציפה, תמיד חושבת צעד קדימה, והכל מתוכנן עד לפרטים הקטנים כבר מהספר הראשון.

בספר הזה הבלש והשותפה שלו מקבלים פנייה מאב שבנו נכנס לכת והקשר עמו אבד. האב חושד שהכת מונעת ממנו להיפגש איתו, ולא כפי שנטען מצידם שהבן שלו לא מעוניין מרצונו החופשי.
בתחילת הספר רובין וסטרייק נפגשים עם אנשים שונים, שואלים שאלות, מגששים כהרגלם.
בערך בעמוד 200 הספר עולה שלב, ומגיע הרגע שבו רובין אלקוט מסתננת לשורות הכת, משחקת תפקיד בתור אישה פתיה שמעוניינת להצטרף לכת וסוגדת כמו כולם למנהיג שלה, שמדבר הרבה מילים יפות וגם נראה חתיך ושובה את לבבות כולם, גברים ונשים כאחד. כשהיא נכנסת לשערי הכת היא מבינה עד כמה מדובר במקום ארור. מקום שבו מתנהלת שטיפת מוח שיטתית, מושגים כמו 'שטן מקטרג', רכושנות חומרית', 'הנביאה הטבועה' נטמעים במוחותיהם של חברי הכת. ועוד לא הגעתי לסדום ועמורה שכולם צריכים לשכב עם כולם כי אין דבר כזה זוגיות כי זו רכושנות חומרית, וכמובן גם עבודות פרך, מיעוט במזון ומים וכ'ו וכ'ו.
רובין מתנדנדת בין הרצון לברוח משם לבין הרצון להישאר ולגבות כמה שיותר עדויות שיצליחו להפליל את הכת ולשמש סיבה לפירוקה בידי המשטרה. בינתיים, סטרייק ממשיך בחקירה שלו, נפגש ומראיין אנשים.

הרגעים של רובין בכנסייה, היו הרגעים הכי טובים של הספר ובזכותם הספר הזה הוא הטוב ביותר בסדרה בעיניי. כת מרתקת עם טקסים, אמונות, שגעונות. בכללי יש מרקם רב של דמויות מעניינות וסיפורי משנה שעוטפים את עלילת הספר, וזה מוסיף. לא סתם בכריכה האחורית שיבחו את הדמיון הרב שיש בראשה של רולינג, דמיון שכמובן לא היה חסר גם בספרי 'הארי פוטר'.

הספר הזה מומלץ בחום לכל אוהבי הסדרה, לכל המתעניינים בספרים על כתות, וגם לאלה שאולי לא התחברו לספרים הראשונים בסדרה ולא מבינים מה הם מפספסים בהמשך, כי הסדרה הזו משתפרת מספר לספר.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך.
אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור.
טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך?
אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי?
טרי הייז: טוב, אשתדל.

~למחרת בבוקר~

אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה.
טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר...
אשתו של טרי הייז: נו, ספר
טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן.
אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו.
טרי הייז: את חושבת?
אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז
טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה...
אשתו של טרי הייז: בהצלחה!
טרי הייז: תודה!

***

אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר.
חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור.
בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש.

ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף.

ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
חטוף

חטוף

אלי שרעבי

כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו.
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו.

אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות.

במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים.

בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך.
כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
במחילה מכבודה של אשת המערות

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאבדותו של אביו, שנעלם מחייהם ושנים ארוכות חי בלונדון עד שלבסוף התאבד במוסד פסיכיאטרי.
ביומנו הוא מספר בין היתר על השחיקה מלימוד ההוראה, על ההחלטה להתפטר על מנת להיות מאושר, על העול הכלכלי שבא בעקבות זאת והפך אותו ואת משפחתו לפחות מעושרים, ועל המחשבות והחלומות המטרידים שמופיעים אצלו.

זהו ספרון קטן, אינטימי ומינימליסטי, על דמות שהזדהיתי איתה ועם כאבה. הספרות לא ספרות גדולה ומדהימה, אבל לבו של הספר רחב ומעורר הזדהות. לצערי הסוף הטראגי של דמות האב הוא סוף של הרבה אנשים שנכנסים לעצבות בחייהם. אני למשל חושב על החטופים ושם את הדברים בפרופורציות, משתדל לחשוב על החיובי ועל מה שיש, זה לא תמיד עוזר לגמרי אבל משאיר אותי בחיים.

מומלץ בחום. אופיר טושה גפלה הוא נוף ייחודי ומסעיר בספרות הישראלית ובכלל, אני מאוד אוהב אותו ואת הספרים שלו, ומקווה בשבילו שכל עוד הוא בחיים הוא ימשיך להוציא כל הזמן ספרים, שיעשה מה שעושה אותו למאושר (ומעושר).

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
נשף האמפוזות

נשף האמפוזות

אולגה טוקרצ'וק

'נשף האמפוזות' מאת אולגה טוקרצ'וק העביר לי בצורה טובה את הזמן במהלך הטרק של סובב מון בלאן (רכס הרים הגובל בשלוש מדינות: איטליה, צרפת, שוויץ) ובמיוחד במהלך הטיסה, שרק בטיסה עצמה קראתי לפחות 100 עמודים.
באורח פלא, וללא תיכנון של ממש, האווירה של הספר השתלבה יפה עם האווירה של הטיול: הספר מספר על אדם בעל ריאות חלשות שמגיע לפנסיון לגברים בעלי מחלות לב וריאה. הפנסיון נמצא גבוה בהרים, שהרי ידוע כי אוויר הרים צלול כיין טוב לריאות וללב. ההרים והאוויר הצח שבהרי האלפים, השתלבו היטב עם האוויר הצח בהרים של פולין שבספר.

כשחזרתי לחום וללחות הארץ ישראלית (והאזעקה בעקבות ירי מתימן, כשהגעתי לביתי), המשכתי לקרוא בו, ופתאום האווירה האחרת, הארץ-ישראלית, הכה שונה מאווירת הרי האלפים, לא עשתה חסד עם הספר הזה ואיבדתי בו עניין.
זה לא שהוא היה כזה מעניין במהלך הטיסה והטיול - הוא היה כמעט חסר התרחשויות, וכלל לא מעט שיחות גברים על נשים ועל כך שהן פחותות מהגבר וכל זה, בקיצור ממש לא ספר אימה - אבל האווירה שהשתנתה וכבר לא התאימה לאווירת הספר, ובנוסף עצם זה שבטיול הייתי עסוק וקראתי יחסית קצת ובטיסה הייתי מאוד משועמם וכל מה שנשאר היה לעשות זה לקרוא בספר, גרמו לי לנטוש את הספר בין חציו לסופו.

בסך הכל מדובר בספר עם כתיבה יפה המוכרת למי שקרא ספרים אחרים של טוקרצ'וק, אבל מעבר לזה מדובר בספר עם עלילה דלה ולא מענינת במיוחד, וגם דמויות לא מקוריות במיוחד שכולן מתנהגות כמו, ובכן, פולניים.
התלבטתי בין שניים לשלושה כוכבים, ובסופו של דבר החלטתי לעגל לשלושה כי הוא בכל זאת העביר לי יפה את הזמן בטיסה ובטיול.
ולכל מי שלא היה בטרק של סובב מון בלאן ויכול להרשות לעצמו, אני מאוד ממליץ לכם. חוויה ממש.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
פליישמן בצרות

פליישמן בצרות

טאפי ברודסר־אקנר

שאלה: איך קוראים לספר שיש בו הרבה דיבורים על סקס, כל כך הרבה דיבורים על סקס שזה כבר חופר במוח?
תשובה: ספר שמזיין ת'שכל...

וזה בדיוק התיאור המדויק של הספר הזה, שחווית הקריאה בו הייתה דומה לחוויה של צפייה במופע סטנדאפ, אבל מהסוג הלא מוצלח, הנדוש הזה, שעוסק עוד פעם בזוגיות שמתפוררת, עוד פעם ביחסי גברים-נשים והרבה בדיחות סקס גרועות שגורמות לצופה להתקפל ממבוכה, ולמלמל לעצמו: "אחי, הגזמת, ספר משהו אחר, משהו שלא קשור לסקס"

אל הספר הזה הגעתי בעקבות המלצה שנחשפתי אליה בתוכנית של כאן 11 שנקראת "אתם חייבים לקרוא את זה", תוכנית העוסקת בהמלצות ספרים ותחרות בין מספר ממליצים כשהממליץ שרצו את ספרו זוכה בכבוד ובתחושה שסופרים אותו ואת דעתו. התוכנית משולבת בהומור ובדאחקות, תוכנית קלילה שגם עוסקת בנושא אהוב הלא הוא הספרות. הספר הזה היה בין הספרים שהמליצו בתוכנית, ועם היכרות מסוימת מהאתר בשילוב עם ההמלצה, עוררו את סקרנותי לקרוא אותו.

אני אישית לא יודע איך שרדתי עד עמוד 80, כנראה בגלל שאני בחור צעיר ובכושר טוב ויכול להחזיק לא מעט זמן במיטה (הבנתם נכון, את הספר קראתי לרוב במיטה שבחדרי).
אני בכושר כל כך טוב ויכול להחזיק כל כך הרבה במיטה - עד כדי כך שבסוף אקט הקריאה, אפילו לא הייתה גמירה! פשוט נטשתי אותו באמצע, ואמרתי: מצטער, אבל זה לא ילך בינינו. הוא התחנן ובכה אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הבטחתי לו שלא אדרג אותו בציון הגרוע ביותר, כי זה חשוב לו למוניטין ולרושם הראשוני בעיניהם של המשתמשים באפליקציות הספרים למיניהן כמו 'סימניה', 'עברית' וכ'ו, אחרת אף אחד לא ירצה לשכב איתו במיטה ולקרוע אותו, סליחה, לקרוא אותו.
ייאמר לזכותו של הספר, שמי שכתב אותו הוא יהודי והמילה 'ישראל' מוזכרת בו בערך מאית מהפעמים שמילים הקשורות לסקס מוזכרות בו. שזה הרבה, מאוד.

אבל הסיבה האמיתית שנתתי לו שני כוכבים ולא כוכב אחד, מלבד ההבטחה שהבטחתי לו לפני שנפרדו דרכינו ומלבד יהדותו של הספר, היא שבין כל החפירות על סקס והעלילה המיותרת, דווקא יש לו כתיבה טובה מאוד, והיא אולי הסיבה שהצלחתי להחזיק בו יחסית הרבה למה שהייתי מחזיק עם אותה עלילה אבל עם כתיבה פחות טובה.
בקיצור, יש בו שפיכת כישרון כתיבה לבטלה. וזה, רבותיי, איסור חמור ביותר (ולא רק ביהדות אלא בכלל).

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

הספר מספר על נערה צעירה, המגיעה בטעות ללוויה באחוזה כלשהי על יד ביתה, שם היא מכירה בחור בשם לין, איתו היא מתידדת, ויחד הם בוראים לעצמם בראש עולמות דמיוניים. היא גם גונבת כמה תמונות יקרות ערך מהאחוזה באותו יום, דבר הקושר אותה לעולמו של מר לין ולאנשים המקיפים אותו, ולא נותן לה מנוח. אותו עולם מתערבב בעולמה המוכר הכולל את חברותיה וחבריה מבית הספר, אמה, אביה וסבתה.
זה ספר שהוא לא תמיד ברור, ושיא המוזרות שלו מגיע בסופו, אבל יש בו משהו בכתיבה, במסתוריות שלו, שאף על פי שלא קורה בו הרבה אקשן או פרטים עסיסיים, והרבה פעמים הוא מעורפל בעלילתו ומורכב, לא חשבתי לנטוש אותו וסקרן אותי לדעת מה הספר הזה ומה הוא טומן בחובו, וזהו סוד קסמה של דיאנה ווין ג'ונס וכתיבתה החיה, כך מסתבר. קשה לומר שמאוד נהנתי ממנו, והוא גם די ארוך, אבל בסך הכל סיפק לי חווית קריאה משונה בקטע טוב ומעניינת למדי. במיוחד בימים משוגעים שכאלה, זה נחמד לשקוע בספר שעוסק בבריאת עולמות מקבילים שניתן לברוח אליהם.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

את ספרה המפורסם של דורית רביניאן, 'גדר חיה', קראתי אי שם, בתקופה שבה מה שהעסיק והסעיר את המדינה היה ספר קריאה ולא הפגנות לשחרור חטופים או מלחמה כואבת ועקובה מדם. מעט מעלילתו של הספר זכורה לי, אבל אני זוכר שאהבתי אותו מאוד וכמו כן גם את הכתיבה היפה של דורית רביניאן.

הכתיבה היפה שלה נוכחת גם ב"שיעורים בפיתוח קול'. מן כתיבה נעימה, כמו ציוץ הציפורים שעל הכריכה. יפה וציורית כמו שטיח פרסי, שהרי מוצאה הוא מפרס. הכתיבה שלה היא מה שהפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה, ואיפשר לי להוסיף לו כוכב.

הספר בעל עלילה דלה. הוא מתחיל בתיאור של מערכת יחסים מיוחדת וחריגה בין אח לאחות, כשהסיפור מובע מנקודת מבטה של האחות. האח והאחות, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, מתחילים לאבד בבגרותם את הקשר שהיה להם, האח מתרחק ממנה לעומת האחות שרוצה להמשיך לחיות בקרבתו כמו אז. הוא חוזר בתשובה, והיא עוזבת לאמריקה. כשהאח חולה במחלה קשה ועומד על סף מוות, היא נזעקת להגיע לארץ, ומרגישה שיש לה חלק במצבו של אחיה, כאילו הוטלה עליו קללה בגלל מעשיה הטמאים כלפי אחיה הקטן בילדותם, מעשים שהיא לא בטוחה שקרו אבל אולי כן קרו.

הסיפור נקטע באחת, ועובר לסיפור אחר, כנראה על דורית רביניאן עצמה, של אישה שכותבת ספר על אח ואחות ומעשה טמא ביניהם, ומתארת את משבר הכתיבה באמצע תהליך כתיבת הספר. במקביל, היא מתארת את הווי החיים במשפחתה, יוצאת פרס, על התרבות הפרסית ועל הקשר המיוחד עם אביה.

הספר יפה בסך הכל, והוא לא רע, אבל הרגיש לי כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. האם זה ספר על אח ואחות וגילוי העריות שהיה בילדותם? האם זה יחסים אבא ובת יוצאי פרס? האם זה סיפור על משבר כתיבה? ומה הקשר ביניהם, מה מחבר ביניהם, מה המטרה של הצגת כל חלק בנפרד? הספר בין כה וכה קצר, כ-180 עמודים, כך שהוא הרגיש לי יותר כמו אוסף סיפורים קצרים ולא ספר שלם.
עם זאת, כמו שכתבתי קודם לכן, כתיבתה היפה של רביניאן הפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה למרות העלילה הלא שלמה, דבר שמנע ממני בסופו של דבר להעניק לו ציון מאכזב של שלושה כוכבים. לשיקולכם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו

ביקורות נוספות על "מוקינגבירד"

מוקינגבירד

מוקינגבירד

וולטר טוויס

#
אנחנו, כך נראה, ממש מוקסמים מסוף העולם המוכר. הספרים הראשונים המפורסמים בז'אנר הזה – "עולם חדש מופלא" של האקסלי מ-1932 ו"1984" של אורוול מ-1949. התקופה בה נכתבו מסבירה את ענן החשד מ"קומוניזם" התלוי מעל ראשם. הם התריעו נגד מימסד מרושע, שעושה הרבה כדי להזיק לאוכלוסייה במסווה של שמירת הביטחון ועשיית טוב. השפעת המלחמה הקרה והחשש מפני אויבים – אמיתיים או מדומים, חשש משטיפת-מוח, וסלידה מפולחן-אישיות ניכרת בהם. אני חושבת שהם לא צלחו טוב את הזמן אבל זכו בתואר הנכסף "קלאסיקה" ובהמון קוראים חדשים שלא רוצים למות בורים. הביקוש מזמין היצע: מאז נכתבו המון ספרים העוסקים בעולם-אחרי-שהכל-נגמר.

יש דיסטופיות טובות ומרשימות. יש הכתובות מצויין ומשכנעות כמו "כוכבי הכלב" של הלר או "הדרך" של מקארתי. יש הגורמות לך לחשוב כמו "העמדה" של קינג או "טירת מאלוויל" של מרל. יש הגורמות לך להתאהב בגיבורים כמו "בית המחסה" של קרייס או "כוכבי הכלב" הנזכר לעיל.

ויש הספר הזה.

הכתיבה בינונית וילדותית. הסיפור מהדהד בנוסף לשני הספרים המפורסמים שהזכרתי, עוד אלמנטים מוכרים מספרים אחרים: עולם שמתנוון לו לאיטו, שקשר אישי בו לא מקובל, "משפחה" היא מושג בלתי מוכר, קריאה היא מיומנות שאפילו שמה נשכח, רובוטים מנהלים את העולם וביניהם אחד רב כוח במיוחד, מסוגל לחוש רגשות ולהתאהב(!) שיש לו שאיפות אנושיות במיוחד... בסדר.

הסופר הוא – או היה – מרצה לאנגלית באוניברסיטת אוהיו. הוא כתב את הספר הזה ב-1980 אני חושדת שכבר אז הוא היה אנכרוניסטי. הוא תורגם ב-2002 (למה?!) וחיפשתי אותו זמן מה. לצערי, הישגתי.

אם אכזבה לא הורגת אותך, היא מחשלת אותך. לא?

לפני 8 שנים•
★★★★★
•yaelhar