“הספר הזה, בהגדרה שלו, הוא 'מדע בדיוני' - אבל הוא לא. כבר לא. הוא רק 'מדע'. בעצם, גם מדע הוא כבר לא. למען האמת, הוא המציאות היום יומית שלנו, אנשי המאה ה-21.
היום, כל דבר כמעט נעשה באמצעות לחיצת כפתור. 'קליק' אחד, ואתם מסודרים. הכל בעולם כאן ממוחשב, הכל נמצא במקום אחד. אפילו מדבר פשוט כמו שעון, שאמור להראות את השעה ותו לא, עשו איזו אפליקציה חכמה ומשודרגת. אפילו אוכל, שהוא הכי לא טכנולוגי שיש, ושמאז שהאדם נברא הוא השתמש בו, אפשר להשיג דרך האינטרנט או הטלפון. העולם נעשה כל כך פשוט בשבילנו, אבל זו רק אחיזת עיניים. בפועל, אנחנו הורסים לאט לאט את האישיות שלנו ואת מי שאנחנו. עם הזמן, אנחנו נהיים פחות ופחות אנושיים ויותר ויותר רובוטיים. זה קורה בקצב כה איטי, שאנחנו אפילו לא שמים לב אליו ולכן אנו ממשיכים להרשות לעצמנו להינות מהעולם הפשוט הזה, ולהמשיך קדימה ולהפוך אותו לעוד ועוד יותר פשוט. בסוף, המציאות של חיינו תיראה בדיוק כמו המציאות בספר 'מוקינגבירד'.
האמת היא, שהעולם הדיסטופי שאותו תיארתי מקודם, הוא די חדש. אפילו אני, נער בן 17 בסך הכל, זוכר גם תקופות אחרות בחיי - תקופות שבהם לא לכולם היו טלפונים בבית, ושלא לדבר על טלפונים סלולריים. אני גם זוכר את הטלפונים הציבוריים שהיו מפוזרים בכל מני מקומות ברחבי העיר, ושאנשים היו ניגשים אליהם ומתקשרים לקרובי משפחתם ומכריהם כדי להגיד שהכל בסדר. אח, איזו נוסטלגיה. הספר נכתב בשנת 1980 - ולכן, כשהוא נכתב, היה עוד אפשר לקרוא לזה 'מדע בדיוני' (למרות שייאמר לזכותו של וולטר טוויס, שגם בזמנים העתיקים ההם שבהם הספר נכתב, הוא היה יכול לחזות את העתיד לקרות. כנראה שזה אולי בכל זאת נכון, שזה גנטי שבני האדם אוהבים את החיים שלהם כמה שיותר פשוטים ויעשו הכל בשביל שזה יקרה).
ואם בני האדם הולכים ונהיים פחות ופחות אנושיים ויותר ויותר רובוטיים, אז גם הרובוטים נהיים פחות ופחות רובוטיים ויותר ויותר אנושיים. העולם של הספר הזה, הוא עולם שבו הכל פשוט כל כך מבחינה טכנולוגית, עד שבני האדם מתכנתים ומייצרים כל מני דגמים של רובוטים כדי שיהיו כמו בני אדם מבחינה תיפקודית, ושבעצם ישרתו את בני האדם ויעשו בשבילם כל מני משימות שבני האדם אמורים לעשות, סוג של "סוג שני של בני אדם". ספופורט הוא רובוט כזה. פאול בנטליי, הוא בן אנוש, וספופורט משרת אותו. בנטליי עובד באוניברסיטה בניו יורק, והתחום שבו הוא עוסק זה צפייה בסרטים ישנים, לפני עידן הפשטות שאותו הוא מכיר, והלמידה מאותם סרטים ישנים על העבר. למרות שהוא בן אנוש, הוא אחד מהאנשים האחרונים שיש בהם אישיות אמיתית (בין היתר, כי הוא יודע לקרוא). מרי לו בורן, היא בת אנוש. היא חיה בגן חיות, בביתן של הזוחלים, מפני שאין לה מקום אחר לגור בו. שם היא פוגשת את בנטליי, ויחד הם מנסים לחרוט את חייהם בזיכרון - מעשה שיחזיר להם את הרגשות האנושיים והבסיסיים שאבדו להם ולמין האנושי כולו, ואת הידע האבוד על עולם שיש בו אותיות, מיספרים, צבעים וצורות, ושאנשים חושבים בו (וגם נהנים מכך), ושהרובוטים כבר לא שולטים בו אלא בני האדם.
יש איזו נערה שלומדת יחד איתי בשיכבה, ואני חושב שאני מאוהב בה. אני חושב ככה, כי אני אוהב את הריח של השיער שלה. כי אני אוהב שהיא יושבת לידי, ואת המגע שנוצר כשכתפינו נפגשות, כשאיזור המותניים שלנו נפגש וכשרגלינו נפגשות. כי כשהיא לא באה לחוג שלנו, אני מרגיש הרגשה מבאסת כזאת, שאם היא הייתה באה לחוג הייתי נהנה יותר. אבל האמת היא, שכל הרגשת המשיכה הזאת שלי אליה, היא דבר די חדש: אני הכרתי אותה כבר מהשנה שעברה. מה שמעניין הוא שכלל וכלל לא נמשכתי אליה. היא גם לא דחתה אותי, כמובן, אבל גם לא הרגשתי רגשות מיוחדים. היא לא הייתה יפה מדי, ולא מכוערת מדי. היא הייתה בסדר. מה שכן, חבר שלי סיפר לי שהוא מאוהב בה, ואני, כמו טיפש, צחקתי לו בפנים וצעקתי לכל החבר'ה: "כ' אוהב את ס', כ' אוהב את ס'!" - עכשיו אני, ז' (או בשמי האמיתי, א'), מאוהב ב-ס'. מה שבטוח, ל- כ' אני לא אספר על זה...
צריך זמן כדי להיכנס אל הספר הזה, ולהתחבר אליו באמת (כמו שהייתי צריך זמן, כדי להתאהב ב-ס'). ובהתחשב בכך שאורכו של הספר הנ"ל הוא בסך הכל 208 עמודים, זה לא איזה משהו שאמור לגרום לכם לחשוק בו במיוחד. ובכל זאת, אם תצלחו את חמישים ומשהו העמודים הראשונים, שבהם אתם ישר נזרקים לתוך עולם מוזר עם חוקים משלו, ודמויות שהן עדיין רק דמויות ואתה לא באמת מצליח להבין מה התפקיד שלהם בסיפור או לחוש כלפיהם רגשות כלשהם, אתם תגלו ספר יפה למדי, מקסים, צנוע ולא בומבסטי, עם כתיבה מצויינת ביותר למרות שהיו גם כמה שגיאות בהבהרה ובעיות עם הפיסוק (אבל זה לא הפריע לי כלל). ומה שהכי כיף, זה שככל שהעמודים מתקדמים, גם אחרי שצלחתם את החמישים ומשהו העמודים הראשונים ונכנסתם אל תוך הסיפור, הספר נעשה טוב יותר ויותר, עד הסוף המדהים (מקווה שגם הסוף של הסיפור שלי ושל ס' יהיה מדהים...). העולם של הספר הזה הזכיר לי, בעיקר בהתחלה, את העולם של '1984', בכך שבשניהם יש שתי דמויות - גבר ואישה - שחיות בעולם דיסטופי, שהוא כל מה שהם מכירים, וכמהות למשהו אחר, לעולם שהיה לפני כן. וכן, כמו ב-'1984', שניהם מתאהבים. אבל בסוף הקריאה, הוא פחות הזכיר לי את '1984', והוא יותר הזכיר לי את 'מוקינגבירד' (כלומר, הוא לא הזכיר לי שום ספר אחר, והיה בו את הקסם והייחוד שלו). העולם אמנם דרמטי מדי לפעמים והחוקים שלו קצת הזויים, אבל מתרגלים. דמויותיהם של בנטליי ומרי לו נעמו לי מאוד. תיאורי המין והאהבה שבספר הזה הם משובחים ביותר (רק חבל שאין אותם כל כך הרבה...). כמו כן, הסיפור מתובל באקשן, אבל לא טו מאץ'.
למרות שהספר הנ"ל נכתב לפני משהו כמו 35 שנים, אף אחד עדיין לא כתב עליו ביקורת ב'סימניה'. אף אחד גם לא לקח אותו בסיפרייה של האוניברסיטה בחיפה מאז שנת 2002. אולי זה בכל זאת נכון, מה שאומרים, שאנשים מעדיפים ספרי פנטזיה מאשר ספרים מציאותיים, ולכן כשספרי המדע בדיוני הם כבר לא ממש מדע בדיוני, אז לא צריך לקרוא, כי עדיף לקרוא ספרים על מפלצות ודרקונים ומכשפים וכל זה.
ולמרות זאת, חשוב מאוד לדעתי לקרוא את הספר הזה. כי מעבר לספר עצמו, שוודאי יגרום לכם הנאה כמו כל ספר טוב אחר, יש בו אזהרה. אזהרה לגבי העתיד.”
