הספר מתחיל בשיר ילדים סיני מקסים...
"העקעק המזמר מבשר טובות,
אבא בהר הזהב מרוויח מעות,
הוא עורם את הכסף בערימות גדולות,
כשישוב יקנה לנו בית וגם שדות."
מעניין כיצד תורגם השיר, כשבעברית השורות מסתיימות בחרוזים. סינית ועברית מלבד ששתי השפות מסתיימות בי' ות' אין להן קשר.
הספר הזה גרם לי לקפוץ מעת לעת ולבקר את האח הגדול: "ד"ר גוגל" הידוע.
כחובבת היסטוריה בשבילי זה היתרון הגדול של הספר הנוכחי.
העלילה מגוללת קורות משפחה סינית, על פני מספר דורות. החל ממחצית המאה ה-19 בליווי רקע היסטורי מאותה תקופה עד לשנת 2004.
אני מברכת על כך שהעורכים הצמידו בראשית הספר, את עץ המשפחה של פאנג דה-פה, אחרת לא הייתי מוצאת את הרגליים והידיים. יש בספר הזה המון אבל המון, שמות ותאריכים שמקשים על הקריאה ומבלבלים בגלל חוסר רצף. עד היום ידעתי שאצל השוודים אני שוברת שיניים, מסתבר שגם הסינים יודעים לעשות זאת... חה חה חה
הסיפור מתחיל בשנת 2004. איימי סמית מגיעה לגואנגדונג שבסין, בעקבות הודעה מהעירייה שבישרה על החלטתה, להפוך את בית משפחת פאנג, שהינו העתיק ביותר בקאיפינג, לאתר שימור מורשת עולמי ותיירותי.
כדי שהמשימה הזו תצא לפועל, התבקשו כל צאצאי משפחת פאנג, לשוב לסין ולחתום על ייפוי כוח, המייפה את כוחה של העירייה להוציא את ההחלטה לפועל.
מי זו אימי סמית? רווקה, חשוכת ילדים, פרופסור לסוציולוגיה והצאצא הצעיר של משפחת פאנג המפוארת.
השושלת מתחילה ב-1879 במחוז גואנגדונג נפת קאפינג. הכפר הוקם על ידי שני אחים שנמלטו מהרעב באנאן. האדמה עובדה על ידם בחריצות, עד שהכפר הפך למקום ראוי למחיה. כשהאח הבכור היה על ערש הדווי, הוא ביקש מבני המשפחה להתמיד בחריצותם, ולכן הכפר קיבל את השם "כפר החרוצים"-מחוז מדזה-מין.
עם הזמן הכפר מנה למעלה ממאה אלף משפחות, שהתחלקו לשני בתי אב. בית האב הגדול: פאנג ובית האב הקטן: צ'ו.
המשפחות התבוללו ביניהם והתפרנסו מגידולי בקר וחקלאות. הבצורת לא איחרה לבוא, ומשפחת יואן צ'אנג התדרדרה ממרום ההר למרגלות העוני. פשוט כך, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
ביום בהיר אחד, הגורל התדפק על דלתם, ופאנג יואן צ'אנג הפך מברנש עלוב החיים וחסר פרוטה, לאיש רב עוצמה ועתיר ממון, וכל זאת בחצי יום תוך כדי ניסיון, למכור בשר חזיר בשוק כדי, שיוכל להאכיל את משפחתו המורעבת.
פאנג יואן צ'אנג לא השכיל לשמור על כספו לאורך זמן. הכסף התמוסס בתוך האופיום שהוא התמכר אליו. עם מותו, עקב מנת יתר של אופיום, פאנג דה פה – בנו הפך לראש המשפחה. מלבד מותו של אב המשפחה, איתרע מזלם, והגורל המשיך להתדפק על דלתם. אחיו של פאנג דה פה לקה במחלת הנפילה ונפטר, האם חלתה בדלקת עיניים והתעוורה, והאחות אה-טאו נמכרה כשפחה ומשרתת לצ'ן יא-ין.
התרוששות המשפחה גרמה לפאנג דה פה לעזוב את כפר הולדתו, עם הפנים להר הזהב בקנדה, יחד עם חונג מאו וסינים נוספים, כדי לעבוד בבניית מסילת הרכבת, ולשלוח מעטפות כסף למשפחתו בסין.
בקנדה תנאי המחייה לא היו אנושיים. יום יום הסינים חוו את מלחמת ההישרדות, התגוררו במקומות לא ראויים והשתכרו מעט, בנוסף לכך המקומיים התעללו בהם.
אצל תושבי המקום הסינים נתפסו, כאנשים גסים וטיפשיים שאינם יודעים קרוא וכתוב. הסופרת מתארת בתיאורים מחרידים סצנות קשות רוויות בדם... זה הקטע שהכי קשה לי. אני לא מסוגלת לראות או לדמיין דם. קשה לי עם הנוזל הזה!
מלבד ההיצמדות להיסטוריה, העלילה מתארת את הגעגועים והיחסים בין בני המשפחה כולל התרבות, המנהגים, והיחסים בתוך השושלת.
ברבעון הראשון של הספר מצאתי את עצמי מתלהבת, ככל שהתקדמתי ירדו הלהבות, משום שמאוד הפריע לי הבלבול של התאריכים וחוסר העקביות. אני מודה שמעת לעת כשהרגשתי מותשת, הצצתי לעבר חומרי קריאה נוספים.
אהבתי דווקא את העובדה שנשלחתי לד"ר גוגל. לדעתי הספר מהווה ערך מוסף וידע, על תקופה היסטורית של העם הסיני, לרבות חייהם הקשים כמהגרים, מס הגולגולת הידוע, השכר הנמוך, שלילת זכויות, נפילת הקיסר, עלייתו של מאו לשלטון, ושתי מלחמות עולם.
אני מודה שלמדתי כמה דברים נוספים, כגון: על המנהגים והמסורת של העם הסיני שפחות מוכרים לי.
סיומו של הספר קצת לא הסתדר לי, עם כל האירועים והטרגדיות שהשושלת עברה, ולא מצאתי קשר חוט מדוע הסופרת בחרה לסיים את הספר כך.
אני בדעה שאפשר להסיר מעט מכמות הדפים, וחובה לבצע עריכה וסדר בתאריכים מחודשים, כדי שהקריאה בו תהיה קולחת ותקל על הקורא.
למעט הערותיי והארותיי אהבתי את הספר, ולמרות זאת, אסכם בשתי מילים: "הקריאה לשיקולכם".
לי יניני
