מי הדוגמנית שהופיעה בווג, אל, גלאמור, מארי קלר, והסנדיי טיימס מאגאזין? לא, זו לא נעמי קמבל.
ומי השתתפה בקמפיינים של שאנל, ליויי'ס, ל'אוריאל, רבלון, לאוואצה ו-H&M? לא, לא נעמי קמבל.
ומי השתתפה בקמפיין של האו"ם נגד מילת נשים וגם היתה נערת בונד וגם הופיעה בדף הראשון של לוח השנה של פירלי? וואריס דירי.
תודו שלא שמעתם את השם הזה.
על מילת נשים (98% מאוכלסיית הבנות בסומליה) שמעתי כבר בספר "נוודת" של איאן חירסי עלי המשובח. ופתאום הספר הזה.
פרח המדבר, הספר המספר את סיפורה הלא ייאמן של דירי, כתוב באופן פשטני, כמעט אגדה למבוגרים. אלא שהסיפור שלו חזק וראוי להיאמר, כמו גם ראוי להוצאה מכובדת יותר והגהה קפדנית יותר.
וואריס דירי נולדה בערך בשנת 1965. מילה היא עברה בגיל חמש וערוותה נתפרה ביד גסה ע"י צועניה שזו "מומחיותה". החיתוך הוריד חלקים נכבדים משפתי הערווה ואת כל הדגדגן ומנע לעד הנאה מקיום יחסי מין. כל כך תפירה גסה, שגם ההשתנה הפכה לכמעט בלתי אפשרית ותוקנה אחר כך בלונדון.
וואריס נמלטה מחזקת משפחתה הנוודית בערבות סומליה. כל חייה הקצרים שם טרחה אחר הגמלים, חיפשה מים, טיפסה על עצים ורצה יחפה על קוצים. חיים מלאים. גם קטנים. השיא היה הצורך להשיג עוד גמל ואחד כזה משיגים כשמשיגים חתן לוואירס בת ה-12. אז החתן היה כבן שישים והיא ברחה.
תושיה של בת 12 גרמה לכך שתגיע למוגדישו הבירה, משם תגיע ללונדון כמשרתת בביתו של דודה השגריר בלונדון. מן הפח אל הפחת, אבל התושיה, הו, התושיה.
כדי לקצר סיפור לא ארוך, צלם מבחין בוואריס בת ה-16 כשהיא מביא את בני דודה לבית הספר. בתחילה היא חושבת שזה אנס, כרטיס הביקור שלו מגיע לידה והשאר היסטוריה.
מכאן הסיפור הופך למטופש. על-מנת להשיג דרכון היא נישאת לשיכור מאירלנד. כשהוא מת היא נישאת לאח של חברה, משוגע אחד, המבקש לנצל את העובדה שהוא אפס והיא עם מגע אלוהי.
וכך, קמפיין צילום רודף קמפיין צילום, תמונתה מופיעה בכל מקום, הכסף שופע וגם האו"ם שומע על מילת נשים ומגייס אותה כדמות המובילה בקמפיין FGM.
לו היה הסיפור מסופר מפי מספר מיומן יותר, היה הדבר מבורך יותר. כך או כך, סיפור מעורר השראה.
האם מילת נשים הופסקה? ממש לא ועדיין נדחף קדימה בידי האסלאם, למרות שאין לו אזכור בקוראן או בתנ"ך. סתם עניין של גברים לשלוט בנשים.

פרח המדבר הוא ספר שפורש בפני הקוראת שטיח של ניגודים – מחוספס ויפהפה, עז ונשבר, בודד אך עמוס קולות. סיפור חייה של ואריס דירי, שמתחיל כילדה נוודית במדבר הסומלי ונמשך כדוגמנית-על בלב בירות האופנה של העולם, הוא סיפור שלא מרפה.

בקריאה הראשונה, חשתי בעיקר את הכאב. תיאורי המילה שעברה כילדה – ללא הרדמה, ללא הכנה, ללא שאלה – פערו בי חלל. אבל ככל שהספר התקדם, התחיל להתרקם בי גם משהו אחר: השתאות. איך מתוך המקום שבו הגוף נלקח בכפייה, נבנה קול שלא רק תובע בחזרה את הבעלות על הגוף – אלא גם מדבר עבור אחרות.

ויש כאן אירוניה עמוקה ומטלטלת: אותה אישה שמישהו פעם בחר להחריש את נשיותה, הופכת להיות סמל לנשיות כפי שהעולם אוהב להכתיר – על שערים של ווג, במסלולים של שאנל, בצילומים של טרי ג'ונס. דירי צועדת על הבמה של עולם האופנה – עולם שדורש שלמות, שתיקה, משמעת – ובו בזמן שוברת בו את הכללים: היא מדברת, היא נלחמת, היא מתעקשת לזכור מאיפה באה.

המעבר הזה – מהשיח המדברי האילם לשפת הבד והעדשה – אינו רק חיצוני. דירי הופכת את הגוף שלה, שנפגע ונכפה, לגוף שמספר סיפור. היא משתמשת בזוהר כדי להאיר את המקומות שהעולם מעדיף לא לראות. ובמובן הזה, הספר הזה לא מדבר רק על מילת נשים. הוא מדבר על שליטה. על שוק. על ניצול. על כל אותם צמתים שבהם הגוף של אישה הופך לשדה קרב – בין מסורת לצורך, בין תרבות לשליטה, בין אסתטיקה למציאות.

כחוקרת של סחר בבני אדם, חשתי שפרח המדבר הוא לא רק אוטוביוגרפיה – אלא מסמך חברתי חי. תזכורת כואבת לכך שהשיעבוד לא תמיד לבוש בשלשלאות. לפעמים הוא מגיע כחלק מטקס. לפעמים הוא מגיע עטוף בהסכמה לכאורה. ולפעמים – הוא מחופש לחלום הוליוודי, למסלול, לאיפור, לאור.

אבל ואריס דירי לא נלכדה באשליה. להפך. היא לקחה את החלום והפכה אותו לנשק. היא עשתה שימוש בפלטפורמות שנועדו להחפיץ – כדי לדבר על שחרור.
זו מהפכה.

ובכל פעם שדפדפתי בין הדפים, הרגשתי איך הילדה במדבר, האישה על המסלול, והשגרירה של האו"ם – חיות יחד באותה נשימה. פרח פרא שצמח בתנאים בלתי אפשריים, והפך עדות חיה לכך שגם היופי – כשהוא כרוך באמת – יכול להיות חתרני.

ילדה קטנה כבת חמש מתעוררת, טרם עלות השחר, ונלקחת על ידי אמה לפגוש את האישה הצוענייה שעומדת להכניס אותה לעולמן של הנשים. אמה ממקמת אותה על סלע שטוח, מתיישבת מאחוריה, משעינה אותה על חזה ולופתת אותה בזמן שהאישה הצוענייה חותכת באמצעות סכין גילוח, ללא חומרי הרדמה וחיטוי, את איברי מינה של הילדה. המקום שהושחת נתפר ע"י הצוענייה באמצעות קוצים של עץ השיטה, והפתח היחיד שנותר, עבור הטלת שתן ודם הווסת, הוא נקב זעיר בקוטר של גפרור. הילדה מאבדת את הכרתה לסירוגין, רגליה נקשרות זו לזו ברצועות בד בכדי שהתפרים לא ייפתחו. היא נשארת לבדה בבקתה מספר שבועות עד שתתאושש. ייסורי ההחלמה כוללים קושי רב וכאבים צורבים ביכולת להטיל שתן, זיהומים בפצע וחום גבוה. איברי המין שלה כעת תפורים וחתומים כמו קיר לבנים, דבר שמבטיח שלא תוכל לקיים יחסי מין עד ליל כלולותיה.

לילדה הקטנה קוראים וואריס דירי, דוגמנית ושגרירה של האו"ם, המספרת את סיפורה האישי. דירי נולדה לחיי נדודים של משפחתה אחר מקורות מים וגידול עדרי צאן במדבריות של סומליה. מגיל צעיר יצא לה מוניטין של ילדה מרדנית, חצופה ואמיצה. הטום בוי של המשפחה האחראית לטיפול בעדרים. בגיל 5 עוברת את טקס המילה, בגיל 13 היא מחליטה להימלט, בברכת אמה, מנישואים כפויים לגבר זקן שאביה ייעד לה. דירי מוצאת עצמה נודדת במדבריות ובין ערים, עוברת תלאות ומגיעה לבסוף ללונדון כמשרתת בביתו של שגריר סומליה. בלונדון חייה מקבלים תפנית והיא הופכת לדוגמנית בינלאומית (מעניין - מחברה מסורתית שמחפיצה נשים לתעשייה מחפיצה), בהמשך היא חושפת בראיון את סודה בדבר טקס המילה שעברה, והופכת להיות שגרירה מטעם האו"ם ופעילה למען המאבק כנגד מילת נשים.

טקס המילה הוא אירוע מכונן בחיי דירי והיא לא חוסכת בביקורתה הנוקבת על מסורת זו. אנשים נוטים לחשוב כי מדובר בציווי דתי של האסלאם, אבל לא. זהו מנהג ערבי עתיק הסותר את ציווי האסלאם, המציג את יחס החברה הערבית לאישה, לזוגיות, למין ולמיניות. האישה היא רכושו של הבעל, היא ייצור מפתה ותשוקותיה המיניות צריכות להיות נתונות רק לבעלה. ועל מנת למנוע כל סיכוי של ניאוף מצד האישה, לשמור על נאמנותה, מטילים מום באיבר מינה ע"י כריתת הדגדגן ובכך גם מונעים מהאישה ליהנות מקיום יחסי מין. מאחר והנוהג נעשה בתוך המשפחה והאימהות משתפות פעולה, שכן גם הן עברו זאת כחלק מההיסטוריה המשפחתית, הדבר מקשה על הממסד לאכוף את החוקים במדינות האוסרות את קיומו.

תופעת מילת נשים היא מזעזעת ומטרידה, כמו תופעות אחרות אשר מייצגות מכלול של רמיסת זכיותיהן של נשים בחסות הדת והמסורת, מקרי אונס ואלימות, נישואין בכפייה, רצח על רקע כבוד המשפחה או סוגים שונים של אפליה. לעיתים נדמה כי קיימת איזו סוג של דילמה הנובעת מהדרישה הרב תרבותית להכיר בקיומן של תרבויות שונות, העומדת בסתירה לערכי התרבות שלנו. יחד עם זאת הכרה ולגיטימציה של השונות אינה אומרת ביטול עצמי. (נראה כי ניצני "האביב הערבי" של מילת נשים הגיעו למחוזותינו, לאור פסיקת בג"ץ מעוררת המחלוקת ופורצת הגבולות (תרתי משמע?), הקובעת כי מילת נשים היא עילה למתן מעמד של פליט במדינה).

אפשר להבין מדוע נחישות ואומץ ליבה של דירי מעוררי התפעלות. מסע הישרדות של ילדה סומלית שעברה חוויה טראומטית, מרדה במוסכמות החברה השמרנית והמציאה את עצמה מחדש. הכתיבה אומנם קולחת והעלילה ברורה, אם כי לא אחידה ברמת העניין (החלקים עד הגעתה למערב, המעניקים הצצה לילדותה ולחיי הנוודות בסומליה, היו מעניינים יותר, לטעמי). עם זאת, הסיפור אינו מצליח להתעלות מעבר לכתיבה פשטנית ובינונית של אירועים ופעולות. דירי לא מצליחה לשרטט את הכאב והקושי שבתוך המסע, להעביר את רגשותיה ומחשבותיה ולייצר סוג של אמפתיה אליה ואל חייה. נראה גם לעיתים שצירופי מקרים נוחים מתגלגלים לפתחה כל אימת שהיא זקוקה לעזרה. כנראה שמישהו חושב שתווית של "סיפור אמיתי" מספיקה בשביל לעורר עניין ולרתק את הקורא על חשבון כתיבה איכותית או השקעה בגימור ראוי של הגהות ועריכה לשונית. גם הניסיון של דירי לשתף במחשבותיה מצטייר כמבלבל ושטחי (אפילו סטריאוטיפי) ונדמה לפעמים כאילו היא מנסה לרצות. מה שכן, מסורת שהייתה בבחינת טאבו בחברה הופכת לשיח ציבורי גלוי, במיוחד של נשים מתוך החברה האפריקאית, וקולה של דירי ראוי להערכה.