עגנון במיטבו-בגדולתו בלקט הסיפורים "סמוך ונראה". בספור: "אצל חמדת". עמוד 54. במהדורה הישנה משנת תשכ"ז חמדת "הנהנתן" " בעל הבשר" בשעת חשבון הנפש... בעת תפילת כל נדריי.
“ נתעטף חמדת בטליתו עד למטה מרגליו. ניגב את בתי עיניו ופתח את מחזורו. אפשר שדברים שאני מספר נראים כדברי הבאי, ובאמת אין כאן לא גוזמא ולא שום הפרזה, אלא דברים כהװייתם. חמדת התחיל מתמעט. ודומה שהוא מצטמק והולך. כריסו כאילו נבלעה וכולו כצרור מלבושים שפרשו עליהם טלית. כך עמד ולא זז, עד שנרתע פתאום ממקומו והתחיל זוחל בפישוט ידים עד לתיבה, והכל עושים לו מקום ובוכים ואומרים יהי רצון שתקובל תפלתך ברחמים. והוא עונה אמן ואומר, מתוך תשובה שלימה. וכיון שהגיע אצל התיבה תפס אותה בשתי ידיו וצעק אוי. כאילו היא אש אוכלת.
אימת פתאום נפלה על הציבור וכל הציבור עמד ורתת. חמדת עמד לפני התיבה מוקף קהל מסייעיו המשוררים, אבל לא השגיח בהם. כאילו הוא יחידי עם יחידו של עולם. כך עמד כמה שעמד בלא אמירה ובלא דיבור, ברכיו בלבד רעדו, כגבור שלובש גבורה וברכיו אינן עומדות עמו. אחז את התיבה וחבט ראשו עליה. נזדעזעו החלונות ונתלקחו הנרות, ומסוף בית
הכנסת ועד סופו נשמעה אנחה שהגיעה עד לעזרה ומן העזרה לרחוב ומן הרחוב חזרה ובאה לבית הכנסת. התינוקות עמדו ובכו ועמהם אנשים ונשים. הגביה חמדת את ראשו כשעיניו עצומות ודחוקות לתוכן, מישמש אילך ואילך ובתי עיניו משוטטות בדמעות.
עמד הגבאי ופתח את הארון, הוציא כמה ספרים ונתנם לזקני בית הכנסת. נטלו הזקנים את ספריהם ובאו ועמדו מימינו ומשמאלו של חזן. סילק חמדת את בתי עיניו והניחן על התיבה, שלשל טליתו על פניו עד למטה מלבו וקולו התחיל משתלשל ויוצא, כל פעם בניגון נאה מן הראשון. אותה שעה ירדתי לסוף דעתו של אבא שרגיל לומר מי ששמע כל נדרי של חמדת יודע מה זה כל נדרי.
אחר כל נדרי התחיל לומר ונסלח לכל עדת בני ישראל, פעם ראשונה דרך תחינה ובקשה, פעם שנייה דרך בטחון, פעם שלישית דרך בטחון והסכמה.
נסתכלתי לפני והייתי תמיה. כמדומה הייתי תחילה שכאן עמד בעל שש כנפים ולבסוף עומד לו אדם מישראל מעוטף בטליתו ימינו על אזנו ובאגודל של שמאלו תומך הוא את סנטרו. עד שאני עומד ותוהה חזר חמדת ופשט את ידיו וקרא, וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה. נזכרתי כל הנסיונות שניסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא במצרים. נתמלא לבי רחמנות על אותו זקן שמכניס עצמו בתפילה להתפלל על עם שכזה.
נרות הנשמה התלקחו וקול כקול אחד נשמע, ויאמר ה' סלחתי כדבריו, כך פעם אחת וכך פעם שנייה וכך פעם שלישית. ושתי ידיו של החזן פרושות כלפי מעלה וקול מדבר מתוך גרונו של החזן ויאמר ה' סלחתי כדבריו. נרעש ונפחד עמדתי והבטתי על יהודי זה, זקן זה, שפל ברך זה, שליח ציבור זה, שהואיל הקדוש ברוך הוא לתת לו כח וגבורה להתפלל לפניו כל כך.
שוב התלקחו הנרות והעלו אורם יותר ויותר וריח טוב של שעווה עלה מן הנרות ומן השחת הפרוש על הרצפה, כריח של דבש וכריח של שדה. בבית הכנסת שרתה דממה, ומתוך הדממה נשמע קול אנחה כבושה. הגביה עצמו חמדת ובירך שהחיינו בקול ובשמחה, כאדם ששמח שזיכה אותו השם בחיים, כדי שיהא מסגל מצוות ומעשים טובים, וכל העם בירך עמו בלחש ובשמחה. ובאמת ראויים היו לאותה שמחה שנעשו כבריה חדשה, בזכות שמחתם על מצוות השם, שחמדת שלוּחם עורר את לבם בתפילתו, שהתפלל עליהם לפני המקום, שהיה חמדת מתפלל באימה וביראה וברתת ובלב שבור על ישראל עם קדושים הרוצים לשוב אליו בלב שלם.”
