ביקורת ספרותית על ארמון אלף הדלתות - אגדות מאת שלומית כהן-אסיף
ספר מעולה

---

כיפה אדומה, שלגייה ושבעת הגמדים, בת הים הקטנה, הדייג ודג הזהב, סינדרלה, ליכלוכית, רפונזל, נסיך צפרדע, הברווזון המכוער, עמי ותמי, החלילן מהמלין, פינוקיו, החתול במגפיים... קראתי כבר את כולם. את כולם, עד האחרון שבהם!
גם את האגדות והסיפורים הפחות מוכרים של האחים גרים, אנדרסן ושות' קראתי, ואפילו סיפורי עם רוסיים - ככה זה, כשחלק נכבד מהילדות שלך בילית בחברת ספרים מהסוג הזה, בין אם זה לקרוא אותם, ובין אם זה לשמוע אותם מפי אמי שסיפרה לי אותם לפני השינה.
עכשיו אני כבר פחות קורא ספרי אגדות - גם כי התבגרתי והמיבחר של הספרים שאני יכול לקרוא גדל, אבל גם בגלל שקראתי כבר את כולם.

אבל מסתבר שלא קראתי את כולם, כמו שחשבתי.
את הספר הזה אמי הביאה לי, לגמרי במקרה. היא הייתה בחנות ספרים, היה לה תו קנייה של ספר בחינם, והיא לקחה.
בהתחלה, החמצתי פנים וחשבתי: "אוף, איזה באסה. יש לה תו קנייה של ספר חינם והיא מנצלת אותו בשביל ספר ילדים קצר של 100 עמודים עם תמונות שאפשר לסיים תוך שעה, במקום לנצל את זה לספר ארוך יותר - כי בכל זאת, זה בחינם!"
אבל אחר כך, כשראיתי שזה ספר אגדות (ואני הרי מאוד אוהב אגדות) אמרתי לה תודה. וזה לא רק שזה סתם אגדות, אלא גם מי שכתבה אותם, היא שלומית כהן אסיף - כלומר, זה ספר אגדות ישראלי, תוצרת כחול-לבן! בהחלט מעניין.

כמה טוב שאני קורא את ספר האגדות הזה דווקא עכשיו, כשאביגדור ליברמן נכנס לממשלה ומונה לתפקיד שר הביטחון, שבוגי יעלון עזב בבושת פנים את הפוליטיקה ומפלגת העבודה מתפרקת לנו מול העיניים - כמה טוב עכשיו, בזמנים קשים מאוד של הפוליטיקה הישראלית, לקרוא את ספר האגדות הזה, ולמשך כמה זמן, גם אם מעט, לשקוע אל תוך עולם קסום של אגדות ולחזור חזרה לאחור לילדות שלי, ילדות שבה הייתי ילד תמים, ילדות ללא פוליטיקה. והאגדות אכן חדשות, צעירות, מעניינות, מקוריות, קסומות, מקסימות, מעלות חיוך, שכתובות בצורה שנאמנה לצורה שבה אגדות אחרות כתובות ובכך נוצרת התחושה שאתה קורא את האגדה שקראת כשהיית ילד, רק שהסיפור בה הוא קצת אחר.

ואם כבר בפוליטיקה עסקינן, אז גם בחלק מן האגדות בספר הזה, שלמרות שהן אגדות לכל דבר - על מלכים ומלכות, על נסיכים ונסיכות, על מכשפים ומכשפות, על מפלצים ומפלצות - הבחנתי בכמה מהן (לא בכולן) כל מני רמיזות פוליטיות:
הסיפור 'ימים של שפם', המספר על מלך שיום אחד מחליט לגדל שפם, ומאותו רגע הוא נהיה עסוק אך ורק בשפם שלו ולא מתייחס לאף אחד משריו ומיועציו וחבריו - הזכיר לי קצת את ביבי והשיער הסגול והמטופח שלו, שעסוק כל הזמן רק בעצמו ובאינטרסים האישיים שלו ולא אכפת לו באמת מאף אחד אחר.
הסיפור 'ריקוד היתושים', המספר על מכת יתושים שתוקפת את תושבי הכפרים בממלכת מרתיליה, בזמן שהמלך של הממלכה וכל שריו ויועציו נמצאים בארמונם המפואר בלי שום יתושים, שלא ראו מעולם יתוש בחייהם, לא יודעים עד כמה הוא מעצבן, ולכן הם גם מרשים לעצמם ללגלג על תושבי הכפרים, שלטענתם עושים רעש מיצור קטן ומיסכן עם כנפיים - הזכיר לי קצת את ביבי המלך שנמצא בארמון שלו בקיסריה וחי את החיים הטובים, בזמן שחלק מהעם שלו סובל מתת תנאים ומעוני.
הסיפור על המכשפה ג'מבלה בעלת השיניים הכחולות שרצתה (ואפילו חמדה) שיהיה לה חליל, אך למרבה הצער לא ידעה לחלל ולכן החליטה שאם היא לא מחללת אז גם מי שכן יודע לחלל לא יחלל - הזכיר לי קצת את הקוסם ביבי בעל השיער הסגול שרוצה (ואפילו חומד) שיהיו לו הרבה הרבה מנדטים כדי שיישאר בכיסא המלכות שלו ויוכל לשלוט כמה זמן שהוא רוצה, אך למרבה הצער הוא לא כל כך יודע לשלוט, ולכן החליט שאם הוא לא עושה שום דבר אז שאף אחד אחר לא יעשה שום דבר!
מצד שני, הסיפור 'מקהלת חלום הארגמן' ממחיש לדעתי את הניגוד הגמור למה שקורה עכשיו בפוליטיקה הישראלית: הסיפור מספר על מקהלה ששרה כל מני שירים למלך, שבהם היא אומרת עד כמה היא אוהבת את המלך, ועד כמה הוא טוב, חזק וחכם וכ'ו וכ'ו, אבל פתאום נשמע קול אחר מכיוון המקהלה, ומתברר שנמצא שם מישהו שלא שר את מה שהמקהלה שרה, ובמקום זה הוא שר שיר שבו הוא מטיל ספק במה ששאר האנשים במקהלה שרים - ומה שמדהים בכל הסיפור הזה, הוא שהמלך בכבודו ובעצמו אומר לו, שאם הוא לא שר את מה שהמקהלה שרה והוא שר משהו אחר, הוא יוכל לשיר את מה שהוא שר ואת כל הביקורת שיש לו לומר על המלך, לבד, בסולו! (ואז אפילו אותו אחד שביקר בשירו את המלך, מגיע למסקנה שאולי כל מה שנאמר עליו ע"י המקהלה, בעצם נכון, והמלך הוא אכן טוב לב, חזק, חכם ומאפשר חופש ביטוי מלא לכולם וכ'ו וכ'ו). עכשיו אתם בטח תגידו: "אוף, השמאלנים האלה, סתם כל הזמן מגזימים...", אבל: ראיתם פעם מישהו מותח ביקורת על ביבי, ואז ביבי ניגש אליו, מחבק אותו ואומר לו: "בכיף אחי, אני מזמין אותך בשמחה להגיד עליי כמה דברים רעים שאתה רק רוצה"? לא! הוא ישר מכנס מסיבת עיתונאים, שבה הוא בעצם תוקף את כל מי שהעז למתוח עליו ביקורת, ואומר שיש גורמים שמסיתים נגדו ורק רוצים לראות בנפילתו, או משהו כזה.

לסיכום, אם אהבתם את הסיפורים שהצגתי כאן, אם אתם רוצים לשכוח לרגע מהפוליטיקה ולשקוע בעולם קסום של אגדות שיחזיר אתכם לילדות מצד אחד (אבל מצד שני לא יכולים גם בלי קצת פוליטיקה), אז הספר הזה הוא בשבילכם.

וכך זה מתחיל: "קחו לכם כרטיס, עליו כתוב: "היה היה..." ובואו אל ארמון אלף הדלתות שבממלכת מרתיליה. וזיכרו: זה קרה לפני שנים רבות, כשהזמנים היו אחרים והעולם היה אחר".

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על ארמון אלף הדלתות - אגדות