לפני הביקורת, גילוי נאות: אני שמעתי את הספר בגירסת אודיו בשפת המקור. הביקורת, אם כן, מתמקדת בסיפור בלבד ללא התיחסות לתרגום.

ולפני התרשמותי האישית, מילה על הקיטלוג של הספר: הספר מקוטלג תחת סוגה מדע בדיוני. כך הוא קוטלג כשיצא לאור בשנות ה-50 בארה"ב וכך הוא קוטלג בארץ, כשיצא בשנות ה-80 בהוצאת עם עובד כחלק מהספרייה ה"לבנה" שלהם של ספרי מד"ב. אני חולק על ההגדרה הזו. אני חושב שנתנו לו את השיוך הזה בגלל שהסופר כתב סיפורי מד"ב. ההגדרה מהו ספר מד"ב היא כמובן אינה חקוקה בסלע וגם משתנה עם הזמן. השאלה היא האם סיפורי גיבורי על כמו סופרמן באטמן והשאר הם מד"ב? לפי דעתי לא (הם ככל הנראה סוגה נפרדת). הרי הסיפורים האלה אינם דנים בהתפתחות טכנולוגית והשפעתה על החברה האנושית. הם מספרים על חברה אנושית בהווה, עם טכנולוגיה עכשווית ו"תוקעים" שם גיבור על. אלו סיפורי הרפתקאות (או הנה מצאתי את הסוגה שלהם) שעיניינם מלחמת הטובים ברעים בלי מורכבות כלשהיא. שורה תחתונה - אלו סיפורים לילדים.
ובכן הספר הזה הוא ספר גיבורי על למבוגרים. בד"כ התת סוגה הנישתית מנסה להראות גיבור ריאליסטי שהוא מין סוג של אנטי-גיבור: מי שאינו יודע או אינו חפץ בכוחות שניתנו לו ובתפקיד של מציל האנושות. חישבו על הסרט "בלתי שביר" עם ברוס וויליס כמייצג. אז העיניין הוא שגם בסרט וגם בספר דנן הזמן הוא ההווה (נכון לזמן כתיבת הספר, שנות ה-50 של המאה ה-20) אין איזו טכנולוגיה חדשנית והחברה האנושית אינה שונה מזו שקיימת אצלנו במציאות. (כן, אני יודע, בעצם יש בספר מכשיר טכנולוגי חדשני פורץ דרך אבל הוא באמת מוזכר בשוליים ואינו הציר המרכזי של הסיפור)
בעיניי זה אינו ספר מד"ב וההגדרה מטעה את מי שבא לקרוא את הסיפור. אני מקבל שיהיו כאלה שיחלקו על דעתי.

עכשיו, סוף סוף, התרשמותי האישית: אז קודם כל צריך להבין שבאתי לספר הזה (כאמור שמעתי אותו באוזניות) מתוך ציפייה למצוא ספר מד"ב כפי שאני מצפה למצוא (לפני זה סיימתי לשמוע את הספר "קו ההצלה של אופיוקי" של ג'ון וארלי, ממש מד"ב "אמיתי") ומצאתי משהו שונה וזה השפיע על ההתרשמות שלי. ייתכן מאד שאם הייתי "מוכן" מראש למה שאני מגיע אליו, הייתי מתרשם אחרת (ואולי לא הייתי קורא את הספר בכלל? לא יודע).

בנוסף לכך, כמו שתואר בביקורת קודמת, הרעיון של הספר אינו מתחוור לנו אלא לקראת סופו ולקרוא פרקים שלמים על החוויה הנפשית הפנימית של מפגר שיכלי כדי להגיע לשם זה מעייף. בנוסף לכך, הספר משתמש פעמיים (!) עם שתי דמויות שונות, בטכניקה של מישהו שלוקה באמנזיה ומגלה את האמת על עצמו דרך חקירה מאומצת של עברו. זו טכניקה מאתגרת לקורא, ש(שוב) נאלץ לעבור פרקים ארוכים של בלבול וטעייה ו"צעד אחד קדימה שניים אחורה" עד לגילוי.
בנוסף לכך, הפעם השניה של גילוי היא אינה גילוי עצמי, אלא שדמות אחרת, שידעה את הסיפור כולו מההתחלה, פשוט מספרת לחולה אמנזיה את כ--ל הסיפור ומגלה בעצם את הרעיון של הספר על הגיבור העל ה"חדש". כשהגעתי לסוף לא הבנתי למה הייתי צריך אני לעבור את התהליך כולו של החולה אמנזיה רק בשביל לקבל אקספוזיציה בסוף?

הרעיון החדש בספר על הגיבור על החדש שמורכב מכמה יצורי אנוש נפרדים הוא באמת מקורי ומעניין ויש גם ממש ממש בסוף התפתחות נוספת מפתיעה ומעניינת אבל נראה לי שאם זה היה נכתב כסיפור קצר או נובלה (הבנתי שזה התחיל ככה, כמו הרבה רומנים מד"ב) זה היה מהודק ופחות נמרח.

דעתי קצת חלוקה לגבי הסיפור הזה
וזאת מכיוון שיש פה בעצם שני סיפורים
האחד מתאר את הכוכב החדש "ג'ם" - האקלים, הטופוגרפיה ובעיקר צורות החיים השונות והמשונות. פול מתאר עולם יפהפה בכשרון רב.
החלק השני מתאר את יחסי הכוחות בין המעצמות בכדוה"א ואת התחרות בינהן על יישוב ו"כיבוש" הכוכב החדש. הספר אמנם נכתב בסוף שנות ה70 אולם הוא נטוע עמוק במציאות פוליטית של המלחמה הקרה. המסר שהסופר מנסה להעביר הוא הסכנה של התדרדרות מלחמה כזו למלחמה "חמה" אמיתית. ההתישנות של השקפה כזו ברורה היום. בנוסף שרשרת המאורעות שמביאה את ההתדרדרות לוקה בעיניי בחוסר אמינות, אפילו אם אני מנסה לחזור בזמן ולקבל את השקפת המציאות של אותו זמן.

עוד דבר אחד - להגיד שהדמויות לא עקביות זו לשון המעטה. חלק מהדמויות חצו את קו הלא אמינות אל עבר מטורללות לגמרי. תארו לכם קצינה בכירה בצבא האמריקאי שהיא בלונדינית שופעת חזה חולת מין שמפתה חלק נכבד מהדמויות הגבריות בסיפור (כולל חיילים פקודים שלה) ובנוסף לזה מבצעת פעולת ריגול וחבלה מסוכנת במדינת אויב ובנוסף לזה יש לה אבא סנאטור בכיר לו היא קוראת "אבא'לה" כשהם נפגשים...

הסופר באלארד ידוע בסיפוריו הסוריאליסטיים, וספר זה הוא דוגמא ממש טובה לסגנון ספרותי זה.
מה זה אומר? כמו שאפשר לנחש מהתקציר, עלילה, קוהרנטיות, לינאריות, דמויות משכנעות - כל זה משני עד לא-קיים.
מה שיש פה הוא אוסף של אירועים פנטסטיים, חזיונות פנטסטיים ומחשבות משונות מתוארים בע"י אדם שכל הנראה איבד קשר עם המציאות ולא קשה להשתכנע שהוא איבד את שפיותו.
עד כאן זה לא בהכרח חייב להיות רע. חזיונות פנטסטיים ותיאורים סוריאליסטיים יכולים לצייר לנו תמונות מלאות דמיון. אישיות מופרעת יכולה להיות מרתקת ומורכבת.

הבעיה הראשונה שלי בסיפור הזה הוא המחסור בקוהרנטיות - גם כאשר מדובר בסיפור פנטסטי או סוריאליסטי, אתה מצפה שכאשר מישהו עובר חוויה מפחידה הוא או היא יבהלו. ואם הם עוברים חוויה מופלאה ומענגת - הם יגיבו בהתאם. וזה לא מה שקורה כאן. הגיבור מתאר אירועים שונים מכל קצוות הקשת - מפחידים עג כדי אימה וגם מופלאים ומרוממי נפש, אבל הגיבור ושאר הדמויות מגיבים באופן כ"כ לא ברור שממש מפריע להבנה של הסיפור.

הבעיה השניה והיותר מטרידה שלי בסיפור הזה הוא הצדדים המיניים שבו. הגיבור מתאר שרשרת של מפגשים מיניים, ככל הנראה חלקם או כולם מדומיינים (שום דבר לא ברור עד הסוף בסיפור הזה). עד כאן זה בסדר. הבעיה היא שחלק ניכר מהמפגשים הם אלימים מאד. בנוסף, מתוארות פנטסיות הומוסקסואליות ואף כאלה הקשורות לילדים קטנים.

ספוילר--> בשלב מסוים, מתואר "טיול" שעושה הגיבור בעיירה מוקדם בבוקר. הוא ערום לגמרי, מסתובב ברחובות ומאונן ללא הפסקה ומתיז את הנוזל שלו לכל עבר. בכל מקום שהנוזל פוגע, פורח לפתע איזה צמח טרופי עז צבע וריח. כאן הפסקתי לקרוא. המילה המפורשת "זרע" חזרה על עצמה כמה פעמים בכל פיסקה.

מה שמדהים הוא שהספר יצא לאור כחלק מסדרת מד"ב של מעריב, יחד עם ספרי מד"ב קלאסיים של זילאזני, חוזה פארמר, פרדריק פול, מייקל קריצ'טון וכו. אני קראתי הרבה מהספרים האלה כשהייתי נער צעיר בחטיבת הביניים. לא יכול לדמיין למה חשבו שזהו קהל היעד המתאים לסיפור כזה.