ביקורת ספרותית על על-אדם מאת תיאודור סטרג'ן
ספר בסדר

---

לפני הביקורת, גילוי נאות: אני שמעתי את הספר בגירסת אודיו בשפת המקור. הביקורת, אם כן, מתמקדת בסיפור בלבד ללא התיחסות לתרגום.

ולפני התרשמותי האישית, מילה על הקיטלוג של הספר: הספר מקוטלג תחת סוגה מדע בדיוני. כך הוא קוטלג כשיצא לאור בשנות ה-50 בארה"ב וכך הוא קוטלג בארץ, כשיצא בשנות ה-80 בהוצאת עם עובד כחלק מהספרייה ה"לבנה" שלהם של ספרי מד"ב. אני חולק על ההגדרה הזו. אני חושב שנתנו לו את השיוך הזה בגלל שהסופר כתב סיפורי מד"ב. ההגדרה מהו ספר מד"ב היא כמובן אינה חקוקה בסלע וגם משתנה עם הזמן. השאלה היא האם סיפורי גיבורי על כמו סופרמן באטמן והשאר הם מד"ב? לפי דעתי לא (הם ככל הנראה סוגה נפרדת). הרי הסיפורים האלה אינם דנים בהתפתחות טכנולוגית והשפעתה על החברה האנושית. הם מספרים על חברה אנושית בהווה, עם טכנולוגיה עכשווית ו"תוקעים" שם גיבור על. אלו סיפורי הרפתקאות (או הנה מצאתי את הסוגה שלהם) שעיניינם מלחמת הטובים ברעים בלי מורכבות כלשהיא. שורה תחתונה - אלו סיפורים לילדים.
ובכן הספר הזה הוא ספר גיבורי על למבוגרים. בד"כ התת סוגה הנישתית מנסה להראות גיבור ריאליסטי שהוא מין סוג של אנטי-גיבור: מי שאינו יודע או אינו חפץ בכוחות שניתנו לו ובתפקיד של מציל האנושות. חישבו על הסרט "בלתי שביר" עם ברוס וויליס כמייצג. אז העיניין הוא שגם בסרט וגם בספר דנן הזמן הוא ההווה (נכון לזמן כתיבת הספר, שנות ה-50 של המאה ה-20) אין איזו טכנולוגיה חדשנית והחברה האנושית אינה שונה מזו שקיימת אצלנו במציאות. (כן, אני יודע, בעצם יש בספר מכשיר טכנולוגי חדשני פורץ דרך אבל הוא באמת מוזכר בשוליים ואינו הציר המרכזי של הסיפור)
בעיניי זה אינו ספר מד"ב וההגדרה מטעה את מי שבא לקרוא את הסיפור. אני מקבל שיהיו כאלה שיחלקו על דעתי.

עכשיו, סוף סוף, התרשמותי האישית: אז קודם כל צריך להבין שבאתי לספר הזה (כאמור שמעתי אותו באוזניות) מתוך ציפייה למצוא ספר מד"ב כפי שאני מצפה למצוא (לפני זה סיימתי לשמוע את הספר "קו ההצלה של אופיוקי" של ג'ון וארלי, ממש מד"ב "אמיתי") ומצאתי משהו שונה וזה השפיע על ההתרשמות שלי. ייתכן מאד שאם הייתי "מוכן" מראש למה שאני מגיע אליו, הייתי מתרשם אחרת (ואולי לא הייתי קורא את הספר בכלל? לא יודע).

בנוסף לכך, כמו שתואר בביקורת קודמת, הרעיון של הספר אינו מתחוור לנו אלא לקראת סופו ולקרוא פרקים שלמים על החוויה הנפשית הפנימית של מפגר שיכלי כדי להגיע לשם זה מעייף. בנוסף לכך, הספר משתמש פעמיים (!) עם שתי דמויות שונות, בטכניקה של מישהו שלוקה באמנזיה ומגלה את האמת על עצמו דרך חקירה מאומצת של עברו. זו טכניקה מאתגרת לקורא, ש(שוב) נאלץ לעבור פרקים ארוכים של בלבול וטעייה ו"צעד אחד קדימה שניים אחורה" עד לגילוי.
בנוסף לכך, הפעם השניה של גילוי היא אינה גילוי עצמי, אלא שדמות אחרת, שידעה את הסיפור כולו מההתחלה, פשוט מספרת לחולה אמנזיה את כ--ל הסיפור ומגלה בעצם את הרעיון של הספר על הגיבור העל ה"חדש". כשהגעתי לסוף לא הבנתי למה הייתי צריך אני לעבור את התהליך כולו של החולה אמנזיה רק בשביל לקבל אקספוזיציה בסוף?

הרעיון החדש בספר על הגיבור על החדש שמורכב מכמה יצורי אנוש נפרדים הוא באמת מקורי ומעניין ויש גם ממש ממש בסוף התפתחות נוספת מפתיעה ומעניינת אבל נראה לי שאם זה היה נכתב כסיפור קצר או נובלה (הבנתי שזה התחיל ככה, כמו הרבה רומנים מד"ב) זה היה מהודק ופחות נמרח.

» ביקורות נוספות של שרוןבן
» ביקורות נוספות על על-אדם