ב-10 בינואר 2022 החליט חבר המנהלים של בית ספר מחוזי במדינת טנסי להסיר את הרומן 'מאוס' מרשימת הקריאה של תלמידי בית הספר. הסיבה לדבריהם: שפה גסה ובעייתית בה נעשה שימוש ברומן. כמו כן, בעקבות היותו של הרומן מכיל תמונת עירום ואזכורים של רצח, אלימות והתאבדות.
זה הזכיר לי את האיסור של בנט כשר חינוך להכניס את הספר 'גדר חיה' לתוכנית הלימודים – בזכותו קראתי את הספר 'גדר חיה'. עד אז לא שמעתי על הספר הזה 'מאוס'. זהו ספר קומיקס על השואה. הייתכן שיש דבר כזה קומיקס על השואה? אז התחלתי להתעניין.
מאוס הוא סיפורם של ולאדק ספיגלמן, ניצול שואה יהודי מפולין שנכבשה ע"י גרמניה הנאצית, ושל בנו, ארט ספיגלמן (המחבר). ארט הוא מאייר קומיקס המבקש להתמודד עם אביו, עם סיפורו המבעית של אביו ועם ההיסטוריה עצמה. הלוך ושוב בין פולין לרגו פארק, ניו-יורק, מאוס מגולל שני סיפורים רבי-כוח: הראשון, הוא תיאורו של ספילגמן האב את אירופה של היטלר ואת סיפור ההישרדות שלו ושל אישתו, סיפור אימתני הרצוף באין-ספור חיכוכים עם המוות. הסיפור השני הוא סיפורו של המחבר בדבר מערכת היחסים הבלתי-נסבלת שלו עם אביו המזדקן, בעודם מנסים לנהל חיים נורמליים.
זהו סיפור-הניצול האולטימטיבי - וכן סיפורם של הילדים, שבדרך כלשהי ניצלו מידיהם של הניצולים עצמם.
הסיפור נפרש על פני 2 כרכים (והביקורת שלי היא עבור 2 הכרכים). זהו ספר קומיקס – ללא הצד הבידורי של הקומיקס.
הספר מתאר את חייו של ולאדק ספיגלמן, לפני מלחמת העולם השנייה כיהודי-פולני, ובזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור כולל היבטים מוכרים מסיפורים של ניצולי שואה: החיים בגטו, הניסיונות למצוא מקומות מסתור, סלקציות, העבודה כאסיר במחנה אושוויץ, צעדות מוות, מחלת הטיפוס, רכבות משא מלאות יהודים שרבים מהם מתו במהלך הנסיעה, רעב, השפלות, השיחרור ע"י הצבא האמריקני, וכד'. במקביל מתוארים חייו בניו יורק. במהלך הספר מראה ספיגלמן כיצד אביו, למרות חוויותיו במלחמת העולם השנייה, מראה גזענות מחמירה כלפי אנשים כהי-עור, וכיצד אישיותו העוקצנית מקשה על הסובבים אותו לסבול אותו. לדוגמה - אשתו השנייה, מאלה, לה נישא לאחר שאמו הביולוגית של ספיגלמן, אניה, התאבדה.
ארט ספיגלמן מציג את הדמויות בספרו כחיות, כך שבני כל עם מופיעים כחיה אחרת: היהודים מצוירים כעכברים, הגרמנים מצוירים כחתולים, הפולנים מצוירים כחזירים, הצרפתים מצוירים כצפרדעים, ויש עוד אחרים. כל היצורים הללו מואנשים, ומתנהגים לחלוטין כבני אדם - רק ראשיהם כראשי חיות. הצגת היהודים כעכברים היא למעשה סאטירה לאופן שבו הנאצים ציירו את היהודים כשרצים. השימוש בעכברים נועד לסמל את התושייה אותה הפגינו יהודים רבים במהלך תקופת השואה ואת חוסר יכולתם של הנאצים להשמיד לחלוטין את האוכלוסייה היהודית. הצגת הצרפתים כצפרדעים היא סאטירה לכך שהצרפתים נוהגים לאכול צפרדעים. לעיתים רואים את היהודים עם מסיכות: בעודם משוטטים ברחובות העיר בפולין, לאחר שהיא נכבשה בידי הנאצים, היהודים לובשים מסכות של חזירים על מנת להמחיש את הטרחה אותה נקטו היהודים באותה העת על מנת להסתיר את זהותם האמיתית.
השימוש בבעלי חיים בעלילה מאפשר גם לנתק את הקוראים מן העולם האמיתי, ולהפוך את הסיפור למושך יותר עבור הדור הצעיר של הקוראים, אך עדיין מציג סיפור העוסק בהישרדות ממוות במהלך תקופת השואה. אף על פי כן, על מנת שלא לנתק את הקורא לחלוטין מהמציאות, המחבר מציג את הפן האנושי באמצעות סיפור חייו של אביו ובאמצעות הצגת עולמם האישי ומערכות היחסים בין הדמויות השונות בסיפור. הוא לא חוסך שבטו ומתאר את הניואנסים הקטנים שהפכו את אביו לאדם שקשה לחיות עמו, אך בתוך כך מנסה לחקור את המקור להתנהגויות אלה, ולנסות להבין מי הוא היה לפני המחנות.
ולאדק עבר לגור בארה"ב. כאן המקום לציין את עבודת התרגום הנפלאה של המתרגם (יהודה ויזן) ובה ניתן ממש לחוש את השפה והמבטא של ולאדק, כמו של עולה חדש מבוגר ממזרח אירופה שעבר לגור בישראל. דוגמה מעמוד 66 (בכרך 2): "גסטאפו מה שתיקנתי מגף שלו המליץ עלי, אז חברים שלו רצו גם אני אתקן נעליים שלהם ושילמו לי אוכל".
זהו ספר מופת, כתוב ברגישות ובדייקנות.
בשנת 1992 זכה הספר בפרס פוליצר.