הביקורת נכתבה ביום שבת, 4 בינואר, 2014
ע"י אבי ש.
ע"י אבי ש.
שנות ה-60 עם כל הרומנטיקה הנוטפת שלהן. פריז.
מומו הקלפטומן חי באווירה מחניקה עם אביו הדכאוני. מיסייה איברהים, בעל המכולת, הוא "הערבי של השכונה היהודית" (למרות שהוא לא ערבי אלא טורקי סופי, אבל מה זה משנה לשכנים כל עוד הוא פתוח ביום א').
אל מול דמות אב אחת אשר קמלה, עומד דמות אב שניה קורנת אושר לכאורה.
עולם אחד נחרב לאור יום, ועולם אחר מרופד היטב באמרות כנף סוּפיות וחיוכים לרוב.
הסיפור הקצר הזה נכתב כמחזה במקור, וכך קראתי אותו. בזמן שהפילוסופיה מנסה להסביר את העולם והאדם - התיאטרון מתיימר לייצג אותם. אריק עמנואל שמיט מצא בהצלחה דרך לגזום את כל הנרטיבים, כל הסתירות, כל המרירות וכל הציניות שבחיים ולצמצם קשר בין שני אנשים שונים בתכלית (לפחות על הנייר, כי את ההצגה לא ראיתי).
הסיפור/ מחזה הזה נותן לנו הצצה לאיסלם הסופי אשר נבלע בים הטרור והחושך של האיסלם העכשווי, וכן לפריז נאיבית של פעם.
כל זה יכל להתרחש בפריז של שנות ה60 אך לא היום, לצערנו.
זו צרפת אחרת. זו טורקיה אחרת. זה איסלם אחר.
2 קוראים אהבו את הביקורת
» ביקורות נוספות של אבי ש.
» ביקורות נוספות על Monsieur Ibrahim and the Flowers of the Koran & Oscar and the Lady in Pink
» ביקורות נוספות על Monsieur Ibrahim and the Flowers of the Koran & Oscar and the Lady in Pink
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אבי ש.
(לפני 11 שנים ו-9 חודשים)
תודה
היי מלכי, תודה.
|
|
|
מלכי
(לפני 11 שנים ו-9 חודשים)
כתבת יפה.
|
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
