אין ספק. ריטה קוגן היא משוררת גדולה. נהניתי מאוד מחוויית הקריאה בספר. משהו בישירות שבו, בבוטות, ריתק אותי. אין דרך אחרת להגדיר את התחושה מלבד בהגדרה "ריתק".
בשירים מסוימים התרגשתי מהחשיפה שלה. זה לא היה מילים, אלא יותר רגש. המון רגש. ולעתים אף - תהומות של רגש.
משהו בכתיבה של קוגן הזכיר לי את הטובים שבשיריה של יונה וולך, ללא ספק "אמא גדולה" וכל כך מיוחדת ועל-זמנית בשירה העברית.
אבל עוד יותר מוולך, הרגשתי איזה חיבור, מוזר אומנם, אבל עדיין חיבור חזק, בין כתיבתה של קוגן ליצירתה של המשוררת-זמרת יהודייה-רוסיה-אמריקאית רג'ינה ספקטור. ואני חושבת שזו מחמאה אדירה לקוגן. בשורה התחתונה: ספר מומלץ ביותר של כותבת עם קול ייחודי ואמיץ מאין כמוהו. כן. אמיץ זו המילה המדויקת לתאר אותו. ואגב, כל עיצוב הספר הוא יפה להפליא ואף חדיש. כך שהספר יפה מאוד גם בחיצוניותו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
