עזאזלבוריס אקונין40לאחר שקראתי בסימניה סופרלטיבים כה רבים על סדרת ספרי "תיבת פנדורין" של בוריס אקונין (שם העט של גריגורי צ'חרטישווילי, פרופ' לבלשנות ולספרות יפנית) החלטתי שאני חייב לנסות. ורצוי להתחיל מן ההתחלה – מן הספר הראשון בסדרה, "עזאזל". הצצתי ונפגעתי. "עזאזל" מציג לנו את גיבור הסדרה, אֶראסט פנדורין, צעיר בן עשירים שהתייתם וירד מנכסיו, המתחיל בקריירה המשטרתית שלו (העתידה להיות מפוארת) כפקיד זוטר בדרגת "רשם קולגיאלי". (הכי נמוך שאפשר במדרג הפקידותי הרוסי של אותם זמנים, מקביל אולי לתת-טוראי בצה"ל...) עלילת הספר מתרחשת במאה התשע-עשרה ואקונין אף מקדיש לה את הספר כך: "לזכר המאה התשע-עשרה שהספרות בה הייתה גדולה, האמונה בקדמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב-טעם". הקדשה זו מדגימה את האירוניה בכתיבתו של אקונין המאפיינת את הספר (רציחות אכזריות בטוב-טעם?). הגיבור הספרותי פנדורין מכונה "ג'יימס בונד של המאה התשע-עשרה" ואכן, כמו 007 הזכור לטוב הוא מצליח שוב ושוב לצאת ממצבים שאי אפשר לצאת מהם. כמו שאומרת לפנדורין אחת הדמויות בספר: "יש בך משהו... זה כאילו שאני רואה הילה מעל ראשו של הבן-אדם... הם אנשים מיוחדים, ההם עם ההילה, וגורלם שומר עליהם ומגן עליהם מכל סכנה... עם אחד כזה אסור לצאת לדו-קרב: הוא יהרוג אותך. אל תשחק איתו קלפים: תפסיד, לא משנה מה החבאת אצלך בשרוול." אכן, בונד. ג'יימס בונד. הספר נקרא בנשימה אחת ועלילתו בלתי-סבירה ומרתקת בו-זמנית. הנופך של המאה התשע-עשרה (עקוב אחרי המכונית הזו! סליחה, עקוב אחרי הכרכרה הזו!) והאירוניה בכתיבתו של אקונין בהחלט מוסיפים להנאה. התחלתי לקרוא את "עזאזל" אתמול בערב. באחת לפנות בוקר שקלתי ללכת לישון. אקונין, כמו חש את התלבטותי, הגיב בפרק שכותרתו היא: "פרק אחד-עשר, שמתואר בו לילה ארוך מאד". הבנתי את הרמז, והמשכתי לקרוא. היה זה אכן לילה ארוך מאד ומהנה. מומלץ.
עזאזלבוריס אקונין36~מתכון לספר "עזאזל"~ רכיבים: יש כל מני, עליהם אפרט ב"הוראות ההכנה", אבל בעיקר נחוץ לשם הכנת המתכון ואכילתו המון סיבולת (אם אין לכם סיבולת, ניתן להשתמש גם בסיבולת שועל). הוראות הכנה: 1. בתור התחלה, מארגנים קערה גדולה. שופכים אל תוכה 10 כוסות גדושות בציפייה. לוקחים פטיש מטבח ובאמצעותו מרסקים את כל הציפיות, עד שלבסוף נוצרת שכבה אחידה בצבע שחור, שזו בעצם האכזבה (לא ניתן להשיג בחנויות ובסופרים אכזבה בגירסתה הגולמית, מכיוון שהאכזבה היא לא משהו מוכר, לעומת זאת ציפיות מוכרים בחנויות בכמויות). 2. מוסיפים אל תוך הקערה עם הציפיות המרוסקות, סלט אוליבייה שיוסיף טעם רוסי קלאסי. 3. מוסיפים אל התכולה חפיסת קוביות של שוקולד פרה עם סוכריות קופצות, כדי ליצור טעם של ספר מתח בלשי עם כל הפיצפוצים והפיצוצים שמזכירים יריות של מתאבד שיורה בעצמו לעיני כל (מי שיטעם מן המנה יחוש תחושה זהה). 4. מערבלים את הכל במיקסר עד היווצרותה של תערובת אחידה (אפשר להשתמש גם בכף, אך השתדלו שלא למחוא באמצעותה, כי זה לא מותאם למתכון). 5. לאחר שמערבבים, מוסיפים 11 כוסות קמח כדי שיתפח ויגדל פי 11 (ואולי אפילו עוד יותר מזה, זה עדיין נמצא בתהליך התפיחה...) 6. לאחר מכן מוסיפים 11 ביצים, כי צריך המון "ביצים" כדי לשרוד את האכילה של כל 11 המנות (ואולי גם אלו שיבואו בהמשך). 7. לערבב פעם נוספת, ולהמשיך בסיבוך ובבלאגן בעלילה (סליחה, בבלילה). 8. לאחר העירבוב הנוסף, להכניס לתנור בחום של 180 מעלות, ולחמם למשך זמן קצר מאוד, רק עד שזה תופח. לאחר מכן, להוציא מהר מהתנור ולהעביר למקפיא - כי המאכל הזה ממש לא מומלץ בחום. הערות: ניתן לקשט בשלל קישוטים כגון אגוזים ופירות, או במידה ואתם ילדים בגן שחוגגים יום הולדת אז אפשר לקשט בהדפסה של אנה ואלזה מ"לשבור את הקרח". (אך באופן אישי, הקישוט שאני הכי אוהב להוסיף למתכון הזה, הוא כתיבה קלילה ונחמדה שקצת מפחיתה את הטעם הפרווה והלא משהו בכלל שיש מתחת לקישוט). נזדרוויה!
עזאזלבוריס אקונין5קראתי את הספר לפני שנים.לא הבנתי מה ההתלהבות ולא טרחתי להמשיך עם הסדרה.הספר היה נראה לי קצת... ילדותי. בלש במאה ה-19 זה טוב ויפה אבל אנחנו כבר לא במאה ה-19 ולכן קשה להפתיע אותנו עם טוויסטים ואגודות סתרים מרושעות שמניעות את העולם מאחורי הקלעים שלקוחים היישר מהמאה ה-19.אבל הסדרה בכל זאת מאוד נחשבת ולא יכולתי שלא לתהות מה אני מפספסת, אז השנה התחלתי לקרוא אותה שוב.עכשיו אחרי שקראתי בערך חצי מספרי הסדרה (שנכתבו/תורגמו עד כה) וככל הנראה אני הולכת להמשיך איתה החלטתי לחזור אליו ולכתוב כמה מילים עליו, או אולי בכללי על הסדרה.קודם כל, הספר הראשון הוא באמת אחד הפחות מוצלחים.יש ספרים טובים יותר בהמשך הסדרה.אמנם נהנתי מהספר יותר בקריאה השניה, אולי בגלל שבין הקריאות השלמתי את החטא ועונשו שהספר קצת מרפרר לרעיונות שלו, ועדיין, מדובר בספר לא מתוחכם ולא מרשים במיוחד.לאורך כל הסדרה יש איזה פער בין היומרנות שלה, בין שפע הרפרנסים ההיסטוריים והספרותיים, תיאור מערכת השלטון המורכבת והביורוקרטיה שלה, לבין הדמות הראשית שבסופו של דבר היא דמות מאוד לא מתוחכמת, לא עמוקה או מתפתחת. תקראו לו ג'יימס בונד של המאה ה-19, תקראו לו שרלוק הולמס הרוסי, לא ממש משנה למי תשוו אותו (הוא נוטה להיכשל יותר משני הגיבורים האלו, אגב) - מדובר על דמות פלקטית, שטוחה.את אותו הפער אפשר למצוא בהערות השוליים שנוספו בגירסה העברית: מצד אחד, בהוספת הערות שוליים לספר פרוזה יש משהו יומרני, זה מעיד על עומק שיש בספר שהקורא הלא מספיק משכיל עלול לפספס, וזה אכן כך בדרך כלל. מצד שני, לפעמים נכנסים להערות השוליים הסברים בסיסיים שמתאימים יותר לספר נוער מאשר לספר שבכל זאת מיועד למבוגר עם השכלה סבירה, כמו להסביר מהו ספר יהודית, מי היתה קירקה או מהו שטר מחילה.בסך הכל אני נהנית מספיק מהסדרה בשביל להמשיך הלאה, אבל חושבת שבשביל להנות ממנה צריך להנמיך קצת ציפיות ביחס להייפ שיש סביבה.
עזאזלבוריס אקונין5ספר ראשון של בוריס אקונין שיצא לי לקרא וזה מתסכל היכן הייתי עד עכשיו. איך לא שמתי לב לסופר זה. נכון הנוסח ארכאי, השמות קשים לקריאה שלא לדבר על הדרגות והמעמדות. העלילה בנויה אחרת מהרומנים של תקופתנו אבל עם נופך מיוחד. נהניתי לקרא ואחפש את הבאים בסדרה.
עזאזלבוריס אקונין25לכל "הגרופי " אחרי פנדורין באתר ,ובכן קראתי והשמיים לא נפלו עלי מהתפעלות. נכון יש תרבות,ויש קלאסה של גיבור,ויש טוויסטים מעניינים וחדים בעלילה. האם הוא העניק לי איזו סערת רגשות? או הרהורים אודות משהו/מישהו ?-לא. אולי, ויכול להיות בוודאות שזהו יעודם של ספרות בלשות ומתח: להיות כמו איזה אכילת ממתק אחרי הארוחה ,אבל הטעם חולף ולא נשאר. האמת שיותר נהניתי מההרצאה שהייתה בספריה בערב קריאה אודות הספר מאשר הספר עצמו. אבל אגלה לכם סוד:לקחתי לקרוא את הספר השני בסדרה:"גמביט טורקי"-למקרה שיבוא לי לאכול מן דני מתוק -מריר שכזה כמו סדרת הדני החדשה של שטראוס -goy שאני אוהבת. תרגום לא משהו.עטיפה בסדר ,מעניקה את תחושת התקופה שבה עוסק הספר. בקיצור - אני חברה על תנאי.
עזאזלבוריס אקונין22לכתוב ביקורת על הספר הזה, זה כמו לכתוב ביקורת על מסעדה שבה אכלתי ארוחה בינונית אבל בחברה נפלאה. אני תמיד נהנית לנסוע כמה ורסטאות על הטרויקה, לא חשוב לאן, עם כמה צעירים סמוקי לחיים שקוראים תיגר על העולם המוכר ועם כמה מבוגרים חלודים, בעלי דרגות, עם חיוך אבהי, בזמן שבו פנסי הרחוב הם חידוש מרענן והטלגרף - שיא הטכנולוגיה. אבל למרות שהחברה נעימה ונוגעת ללב, ולמרות שאירוע רודף אירוע ולרגע לא משעמם, עדיין היה נחמד אם העלילה היתה טיפה יותר מורכבת או חכמה או מפתיעה. הסיפור חסר עמוד שדרה איתן, דבר ראשון, הוא מאוד מוכר לי, ממש הרגשתי שאני מכירה בדיוק את הרעיון מאיפשהו. דבר שני, אין שום תסבוכת רצינית, אין שום תפנית או איזה אתגר לקורא. ודבר אחרון, היתה לי הרגשה שהכל שם קל מידי, פנדורין מתקדם בקלילות בחקירה שלו, מתקדם בקלילות בדרגה, שובה לב של בחורה בחצי מבט, ניצל ממוות בלי להתאמץ, אתם יודעים מה? אולי הוא באמת הג'יימס בונד החדש. לי זה הפריע, כי אם כבר לקחת אותי אל רוסיה של פעם, תערוך לי היכרות עם דימיטרי קרמזוב, בבקשה, אצלו שום דבר (!) לא הולך בקלות, או עם רסקולניקוב, או אם אתה כבר מזכיר את עזאזל, תתייחס אליו ברצינות כמו שבולגקוב התייחס לעזאזלו (הג'ינג'י), אבל לא, כאן הנוף הוא רוסיה של פעם אבל התוכן די אמריקאי.
עזאזלבוריס אקונין19וכך מתחילה הסאגה הנפלאה של הדמות הבלשית היחידה שספריה עדיין נכתבים שאני אוהב (מלבד ג'ק ריצ'ר של לי צ'יילד, וגם, אם לפחות אופתע לטובה מהספר האחרון, דייב גארני של ורדון). השוטר הרזה, הצעיר והתמים במקצת, שלמעשה אינו אלא פקיד רישום קטן, מוכיח תוך הסתכלות כי כישוריו הבלשיים עולים על אלו של כל וותיקי משטרת מוסקבה, וכך, מקרה המתחיל מדקירתו של סטודנט ע"י אדם מסתורי ולבן עיניים הופך לחקירה של מזימה חובקת עולם, פאם-פטאל מפתה שמטרותיה אינן ברורות במאת האחוזים, מפקד צעיר וציני המאמין בשיטות החקירה המודרניות, והפאראנויה הטובה והישנה של רוסיה הצארית (מהאנרכיסטים, היהודים וכל השאר). כתיבה קלאסית מהנה, אזכור לספרים אחרים, תיאור רוסיה על כל מקומותיה, בעיקר הפארקים הפורחים ושוקקי החיים בימי הקיץ והאביב, הוא אחת מהסיבות שאני מכור לסדרה הזו פנדורין קצת מבוהל? לא נורא...תמשיכו לקרוא, כי גם אתם תצטרפו לבהלה הזו
עזאזלבוריס אקונין19השוטר המתחיל בעל השם הנפלא אראסט פטרוביץ' פנדורין הוא ללא ספק הגיבור החדש שלי. כבר משמות הפרקים בספר (לדוגמה: "פרק ראשון, שבו מתואר תעלול ציני מסוים", "פרק שלישי, שבו מופיע 'השטודנט השפוף'"), היה ברור לי שהולך להיות כאן סיפור אהבה. רומן חדש לגמרי ביני לבין אראסט. ואולי ביני לבין בוריס ? בכל אופן, לא התבדיתי. אקונין כותב ישר ולעניין, עם רמז של ציניות (או אולי זה סרקזם ? אף פעם לא ממש הבנתי את ההבדל ביניהם). העלילה סבוכה ומפותלת עם הרבה תפניות וכמעט אף אחד הוא לא מי שהוא נראה בתחילה, לטוב ולרע. הספר מרתק וסוחף, ולמרות שרשמית מדובר אולי ב"מותחן ריגול", הוא לא יותר מדי "ריגולי". הרבה אנושיות מתגלה בתוך ים של אכזריות ואראסט, כאמור, פשוט שובה לב. בעמוד האחרון ממש משאיר אקונין את הכל פתוח, כדי להבהיר לנו שענייניו של פנדורין עוד לא נסגרו, יש לו עוד הרבה מה לעשות כאן. סיימתי את הספר ביום שישי אחר הצהריים והתבאסתי. עכשיו אצטרך לחכות יומיים שלמים כדי לקחת את הבא אחריו בספריה ! ודרך אגב, בניגוד למבקרים אחרים כאן, השמות הרוסיים הכאילו מסובכים לא בלבלו אותי. בעיני הם תרמו לאווירה, וברגע שאתה מבין את העקרון (שם פרטי, שם שני המורכב משם האב בתוספת "ביץ", ושם משפחה), זה פשוט מאוד. בשלוש מילים: מעולה. מעולה. מעולה.
עזאזלבוריס אקונין16לכל מוקיריי פנדורין תסבירו לי אחת ולתמיד, איך אנשים כמוכם, חריפי שכל ושנונים נפלתם בקסמיו של אינדיאנה ג'ונס הרוסי? אני לא מומחית גדולה בספרי מתח, אבל יש לי ניסיון בסדרות מתח איכותיות, אז תסלחו לי בעודי משווה את "עזאזל" לעונה של שרלוק או הגשר או שובר שורות. אין מצב שאקונין היה מקבל חוזה כתסריטאי. אני משווה ספר לסדרה , רק בגלל שהוא רב מכר מסחרי ולכן ההשוואה מתבקשת לעניות דעתי. בכל אחת מהסדרות שציינתי אין מצב שאתה יודע מראש איך הפרק יגמר, לא לדבר על סוף העונה. בניגוד לעזאזל, הפרקים בסדרות אלו חפים משמאלץ אמריקאי ואפיזודות קורעות לב ודמעות כמו הסוף האמריקאי של עזאזל. אתם רוצים להגיד לי שבשליש הראשון לא הרחתם מי החשודים העיקריים ואז התחושה התחזקה עד שיצאתם עם חיוך מנצח של "ידעתי "?! ומה עם האפקטים נוסח האייטיז, נכנס למערה בחושך בלי פנס? קושרים אותו והוא מובל כשה לסופו המר? עוצר לי את הנשימה כמו פאקיר הודי? לפחות אינדי היה מבוגר שרמנטי אפילו לזה פנדורין עוד לא הבשיל. וסליחה על הפרטים הקטנים, אבל אם אני לא טועה בסיפור עזאזל המקורי מוגדר כיהודי( מי אמר אנטישמי??) ממתי שדים או מלאכים מרדניים שייכים לדת היהודית? אל תתאכזבו ממני, אני פשוט חושבת שאתם כקוראים ראויים להרבה יותר.