אני אפתח ואגיד שאת הספר "צבעוני ארבע" קראתי בפעם הראשונה בעודי בכיתה ח'. תקופה שעוד לא מבינים יותר מידי בצבא, אך מנסים ללמוד ולהכיר כמה שיותר. בוא נגיד שלקרוא את הספר עכשיו, הייתה חוויה שונה לגמרי. זווית ההסתכלות שלי וההבנה של הדברים הייתה הרבה יותר מעמיקה, עניינית, ופתאום נפלו לי אסימונים שבפעם הראשונה של הקריאה בכלל לא שמתי לב אליהם. בקיצור, חוויית קריאה שונה בהחלט.
גיורא היה מפקד טייסת בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, והספר מתחלק לשני חלקים, הנפילה בשבי המצרי והחזרה לארץ והשיקום. בחלקו הראשון של הספר גיורא מספר על הנפילה בשבי המצרי, מהרגע שבו נאלץ לנטוש את המטוס, וכל מה שקרה אחר כך. הוא מתאר מה עבר עליו שם מהבוקר עד הלילה, התנאים הנוראיים, החקירות המתמשכות, וכל אלה בתור פצוע שלא מטופל כמו שצריך. גיורא מתאר את הכל בפרטי פרטים, מאיך החדר שבו הוחזק נראה ובנוי, המחשבות והשאלות שעלו לו בראש, הרי בהכשרתו הובהר לו שאסור למסור מידע, לכן, עולות השאלות- לשתף פעולה? לשקר? איזה דמות לאמץ? ואם משקרים אז חייבים לזכור את כל השקרים שסיפרת, כי ברור לך שאסור לסתור את עצמך, וכל זה בהחלט לא פשוט. הוא מספר על הפחד שימצא עצמו מתמסר לחוקריו וידבר על מה שאסור. בנוסף, הקושי בלא לדעת מתי הכל ייגמר- "לא יכולתי להשתחרר מהדבר שהפחיד אותי יותר מכל דבר אחר, לאמור לשבי יש תאריך התחלה ידוע ואין לו כלל תאריך סיום מחייב. זהו להב החרב המתהפכת התלויה ועומדת מעל לראשו של כל שבוי." (עמוד 96), ועד הבדידות, שהיא החלק הכי קשה בשבי. "אנשים נוטים לחשוב שהקטע הקשה בשבי הוא העינויים הפיזיים. הם טועים. קשים ככל שיהיו, לעינויים יש לפחות התחלה, אמצע ולבסוף החלמה. הבדידות, ההשפלה, חוסר הידיעה המוחלט, הניתוק האינסופי, תאריך סיום השבי הנראה הולך ומתרחק מדי יום, אלה הם הדברים שהולכים ומוחצים את המהות. מול אלה צריך לגייס כוחות נפש עילאיים." (עמ' 119-120). האמת שזה כל כך נכון לדעתי. זה בכל אופן מה שתמיד חשבתי, שהעינויים זה החלק הקשה ביותר בשבי. אבל מפיו של שבוי לשעבר (או שבאיזשהו מובן- לנצח?), זה נשמע אחרת לגמרי, וגורם לי לתהות.
בחלק השני של הספר מספר גיורא על השיבה לארץ ותהליך השיקום הלא פשוט שלו. בכל זאת, אם נחשוב רק על הנזק הפיזי, פצוע שמטופל רק לאחר ארבעה חודשים זה לא דבר של מה בכך, וצריך לטפל בו כמו שצריך על מנת לנסות להשיב אותו לקדמותו. ואני אפילו לא מתחילה לדבר על הצלקות, הנזק הנפשי, שהוא לתמיד, לנצח, לעד. כפי שאמר גיורא לאחר שחזר לארץ- "התחלתי להבין ששבי הוא דבר שנשאר איתך, גם כשאתה לא נשאר פיזית איתו." (עמוד 130).
במהלך תהליך השיקום, גיורא מתאושש לאט לאט ורוצה לחזור לטוס, למרות החששות והתחושה שהוא לא בטוח שיש לו כוחות לזה. הוא חושב שהחזרה למה שהוא כל כך אוהב, תעזור לו לבנות את עצמו מחדש ולהתחזק. וכך קרה, לאחר תקופה גיורא באמת חזר לחיל האוויר והמשיך לטוס. אני בטוחה שזו הייתה החלטה קשה בשבילו, בכל זאת, לחזור ולעסוק במה שכמעט הרג אותך והותיר לך צלקות בנפש, זה לא מעשה שכל אחד מסוגל לבצע.
הוא אומר שזו איזה שהיא סגירת מעגל בשבילו. הוא רוצה לטוס דווקא למצרים, כדי להראות לעצמו שהשבי מאחוריו, ושאחיזתו בו כיום הולכת ונחלשת. והאמת? בסופו של דבר נראה לי שזה הדבר הכי טוב שהוא עשה בשביל עצמו.
כמובן שאי אפשר לפספס בתחילת הספר את דבריו של גיורא על המהות של להיות טייס. על זה שאי אפשר לתאר את חוויית הטיסה אלא אם אתה עצמך חווה אותה, על התחושה המדהימה של ההמראה ועל זה שזה אתה לבד שם למעלה. אמנם חלק מהזמן הוא מדבר בצורה קצת מתנשאת, אך בתור טייס המיראז' הצעיר ביותר בחיל האוויר הישראלי, נראה לי שמותר לו.
כבן אדם, למדתי מגיורא המון. הוא החזיק מעמד בשבי בצורה די טובה, בעל כוחות נפשיים עצומים. החשיבה שלו עניינית ויצירתית. בתור מפקד, הוא לא מתנער מאחריות ולא מוכן לוותר על אף משימה, שזה חשוב מאוד ורק מראה עד כמה הוא מסור לתפקיד. כמו כן, נראה לי שהתכונה הכי הבולטת שלו היא שהוא יודע לעמוד תחת לחץ כמו שצריך מבלי להישבר, שזו תכונה הכרחית למפקד בעיניי.
ממליצה בחום!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
