“# כלבים הכי רחוקים מפילוסופיה שאפשר. הם יצורים של כאן ועכשיו, רגשניים ומתקיימים רק בהווה. הם מפתחים קשר עמוק לבעליהם האנושיים, ונטייה מובנית להאמין לבעלים שלהם. אין להם שום יכולת לבגוד בבעליהם, אפילו אם אלה מתייחסים אליהם באכזריות. במובן הזה הם לא לומדים מהניסיון, ובזה הם די דומים לבני אדם. פילוסופים, מצד שני, כמו בעלי מקצוע אחרים, יכולים להיות בעלים לכלבים. העובדה הזאת אינה משפיעה על התנהגותם. מסתבר שפילוסוף יישאר פילוסוף גם אם הוא בעלים של כלבים. עובדת היותו פילוסוף תשפיע כנראה על התייחסותו לכלביו או לכל חית מחמד שברשותו. את הספר הזה קניתי בגלל שמו המסקרן, כמו שעשיתי לגבי המון ספרים. לפעמים מצליחים, לרוב נופלים בשיטה הזו. מהבחינה הזו גם אני לא לומדת מהניסיון ומאפשרת לסקרנות להוביל אותי. ריימונד גייטה הוא מרצה אוסטרלי לפילוסופיה. הוא היגר עם הוריו לאוסטרליה כשהיה בן ארבע, שם גדל בחווה מוזנחת, כשאביו, גבר שממעט בהפגנות חיבה, עבד בעבודות כפיים בסביבה. אמו עזבה ואת כמיהתו למגע ולקשר קיבל מכלב שהיה ירושת הדיירים הקודמים באותה חווה. אותו כלב היה חברו הטוב ביותר, כך העיד, לו סיפר את מצוקותיו וממנו שאב נחמה. הספר מזכיר גם חוץ מכלבים תוכי, חתולה, עכבישים, זבובים, דבורים ופרפרים. למרות שגייטה אולי מחבב בעלי חיים (בזה אני לא לגמרי בטוחה) ונראה שהוא בעל כישרון כתיבה, מה שמעניין אותו באמת הוא פילוסופיה. הספר מורכב מהרצאות ארכניות בענייני פילוסופייה, שכנראה היו טבעיות לו יותר מאשר לספר סיפורים מעניינים על חיות המחמד שלו או על בעלי חיים בכלל. הכתיבה בספר הזה מרחיקה אותו ממושאי סיפורו, כשהוא מתעקש לנתח אותן ואת התנהגותן בכלים פילוסופיים, שהם הכלים הפחות מתאימים לתיאורם. או מציטוטים ספרותיים, שלרוב אינם עוסקים בבעלי חיים. זה מעייף וקראתי עם די הרבה דילוגים על חלק מההרצאות והציטוטים האלה. הרגשתי שהסופר מכר לי תרמית. הוא רצה לכתוב פילוסופיה, חשד (כנראה בצדק) שפילוסופיה תרתיע חלק גדול מהקוראים הפוטנציאליים וסיפר להם שמדובר בכלבים. בטח היה לו עצוב להיווכח שהוא זכה בקוראים בזכות ההטעייה שלו, לא בזכות עניין בפילוסופיה. למען הסר ספק – אני לא חושבת שהספר חסר ערך ודי בטוחה שיהיו אלה שיאהבו את הדיונים הפילוסופיים שבעיני היו מעגליים ונטולי פואנטה. זו ההוכחה לחשיבות בבחירת שם לספר. אולי פחות אנשים יקראו אותו, אבל אלה שיקראו לא ירגישו שהסופר הוליך אותם שולל. 0”

“לאוהבת בעלי חיים מושבעת כמוני די בכך שתהיה כתובה מילה "כלב" על עטיפת הספר בשביל שארוץ לקנות אותו, ומנבגד מילה "פילוסופיה" המופיעה בשם הספר תגרום לדחף עז לשים את הספר במדף הכי מרוחק של הבית ולא לפתוח אותו לעולם. אתם יכולים לתאר לעצמכם שנקלעתי לדילמה קשה כשראיתי את הספר הזה בחנות ספרים. עובדה שכבר בבחירת הספר נקלעתי לדילמה הייתה צריכה להדליק לי נורא אדומה, אבל התמונה של שני כלבים חביבים למדי על העטיפה הכריע בקרב. יאמר לזכותו של הסופר (פילוסוף במקצועו) שהוא ריחם על פילוסופים דילטנטים כמוני וריכך את המכה על ידי כך שבתחילת הספר הוא באמת הכניס סיפור או שניים על בעלי החיים. וזהו... מכאן נקלעתי למערבולת מחשבות, קווי דמיון, אסוציאציות חופשיות, מסכנות שהן פועל יוצא של מסכנות אחרות של מסכנות אחרות אחרות. יאמר לזכותי שאבדתי סופית את קו המחשבה רק בעמוד 56. ואני חייבת לומר שהייתי ילדה טובה ובאמת ניסיתי לרדת על סף דעתו של המחבר כך שאפילו קראתי כל פסקה פעמיים או שלוש. בשלב מסוים שמתי לב כי עדים מתחילים להתנופף מעל ראשי ומוחי הקודח התחנן לחמלה. מכאן עברתי על כל הספר בדילוגים קלים ולבסוף הנחתי אותו...כן, ניחשתם נכון, על המדף הכי רחוק שיש בבית. אני לא באה להגיד שמשהו לא בסדר עם הספר, אבל לאדם המחפש קצת שלווה בזמן קריאה זה טיפה יותר מדי. אני לא עומדת לדרג את הספר הזה כי אין לי את הכלים וידע המתאימים לדעת עד כמה הוא טוב. חובבי פסיכולוגיה ופילוסופיה עשויים ליהנות ממנו. כל השאר – לא בטוח.”

“# כלבים הכי רחוקים מפילוסופיה שאפשר. הם יצורים של כאן ועכשיו, רגשניים ומתקיימים רק בהווה. הם מפתחים קשר עמוק לבעליהם האנושיים, ונטייה מובנית להאמין לבעלים שלהם. אין להם שום יכולת לבגוד בבעליהם, אפילו אם אלה מתייחסים אליהם באכזריות. במובן הזה הם לא לומדים מהניסיון, ובזה הם די דומים לבני אדם. פילוסופים, מצד שני, כמו בעלי מקצוע אחרים, יכולים להיות בעלים לכלבים. העובדה הזאת אינה משפיעה על התנהגותם. מסתבר שפילוסוף יישאר פילוסוף גם אם הוא בעלים של כלבים. עובדת היותו פילוסוף תשפיע כנראה על התייחסותו לכלביו או לכל חית מחמד שברשותו. את הספר הזה קניתי בגלל שמו המסקרן, כמו שעשיתי לגבי המון ספרים. לפעמים מצליחים, לרוב נופלים בשיטה הזו. מהבחינה הזו גם אני לא לומדת מהניסיון ומאפשרת לסקרנות להוביל אותי. ריימונד גייטה הוא מרצה אוסטרלי לפילוסופיה. הוא היגר עם הוריו לאוסטרליה כשהיה בן ארבע, שם גדל בחווה מוזנחת, כשאביו, גבר שממעט בהפגנות חיבה, עבד בעבודות כפיים בסביבה. אמו עזבה ואת כמיהתו למגע ולקשר קיבל מכלב שהיה ירושת הדיירים הקודמים באותה חווה. אותו כלב היה חברו הטוב ביותר, כך העיד, לו סיפר את מצוקותיו וממנו שאב נחמה. הספר מזכיר גם חוץ מכלבים תוכי, חתולה, עכבישים, זבובים, דבורים ופרפרים. למרות שגייטה אולי מחבב בעלי חיים (בזה אני לא לגמרי בטוחה) ונראה שהוא בעל כישרון כתיבה, מה שמעניין אותו באמת הוא פילוסופיה. הספר מורכב מהרצאות ארכניות בענייני פילוסופייה, שכנראה היו טבעיות לו יותר מאשר לספר סיפורים מעניינים על חיות המחמד שלו או על בעלי חיים בכלל. הכתיבה בספר הזה מרחיקה אותו ממושאי סיפורו, כשהוא מתעקש לנתח אותן ואת התנהגותן בכלים פילוסופיים, שהם הכלים הפחות מתאימים לתיאורם. או מציטוטים ספרותיים, שלרוב אינם עוסקים בבעלי חיים. זה מעייף וקראתי עם די הרבה דילוגים על חלק מההרצאות והציטוטים האלה. הרגשתי שהסופר מכר לי תרמית. הוא רצה לכתוב פילוסופיה, חשד (כנראה בצדק) שפילוסופיה תרתיע חלק גדול מהקוראים הפוטנציאליים וסיפר להם שמדובר בכלבים. בטח היה לו עצוב להיווכח שהוא זכה בקוראים בזכות ההטעייה שלו, לא בזכות עניין בפילוסופיה. למען הסר ספק – אני לא חושבת שהספר חסר ערך ודי בטוחה שיהיו אלה שיאהבו את הדיונים הפילוסופיים שבעיני היו מעגליים ונטולי פואנטה. זו ההוכחה לחשיבות בבחירת שם לספר. אולי פחות אנשים יקראו אותו, אבל אלה שיקראו לא ירגישו שהסופר הוליך אותם שולל. 0”

“לאוהבת בעלי חיים מושבעת כמוני די בכך שתהיה כתובה מילה "כלב" על עטיפת הספר בשביל שארוץ לקנות אותו, ומנבגד מילה "פילוסופיה" המופיעה בשם הספר תגרום לדחף עז לשים את הספר במדף הכי מרוחק של הבית ולא לפתוח אותו לעולם. אתם יכולים לתאר לעצמכם שנקלעתי לדילמה קשה כשראיתי את הספר הזה בחנות ספרים. עובדה שכבר בבחירת הספר נקלעתי לדילמה הייתה צריכה להדליק לי נורא אדומה, אבל התמונה של שני כלבים חביבים למדי על העטיפה הכריע בקרב. יאמר לזכותו של הסופר (פילוסוף במקצועו) שהוא ריחם על פילוסופים דילטנטים כמוני וריכך את המכה על ידי כך שבתחילת הספר הוא באמת הכניס סיפור או שניים על בעלי החיים. וזהו... מכאן נקלעתי למערבולת מחשבות, קווי דמיון, אסוציאציות חופשיות, מסכנות שהן פועל יוצא של מסכנות אחרות של מסכנות אחרות אחרות. יאמר לזכותי שאבדתי סופית את קו המחשבה רק בעמוד 56. ואני חייבת לומר שהייתי ילדה טובה ובאמת ניסיתי לרדת על סף דעתו של המחבר כך שאפילו קראתי כל פסקה פעמיים או שלוש. בשלב מסוים שמתי לב כי עדים מתחילים להתנופף מעל ראשי ומוחי הקודח התחנן לחמלה. מכאן עברתי על כל הספר בדילוגים קלים ולבסוף הנחתי אותו...כן, ניחשתם נכון, על המדף הכי רחוק שיש בבית. אני לא באה להגיד שמשהו לא בסדר עם הספר, אבל לאדם המחפש קצת שלווה בזמן קריאה זה טיפה יותר מדי. אני לא עומדת לדרג את הספר הזה כי אין לי את הכלים וידע המתאימים לדעת עד כמה הוא טוב. חובבי פסיכולוגיה ופילוסופיה עשויים ליהנות ממנו. כל השאר – לא בטוח.”