ביקורת ספרותית על יום שני בחמש מאת כינרת מעיין
ספר טוב

---

הבדידות היא מקום נעים לבקר בו, אך מקום נורא לגור בו.
(ג'וש בילינגס)

הספר הזה עוסק ב"בדידות" וב"לבד", ומאידך מתוך אותו ים הבדידות יש גם ידיים מורמות שמבקשות "הושיעני". אני מסכימה עם המשפט של ג'וש בילינגס, ומאידך גיסא, גם מרלין מונרו המוכרת לכולנו אמרה בזמנו: "עדיף להיות אומלל לבד מאשר אומלל עם מישהו אחר". כשתכירו את דוד גור תבינו למה נזכרתי במשפט של מרלין מונרו.

הספר הזה עוסק במטופל ומטופלת שקבעו כל יום שני בחמש ועל כך שמו.

כינרת מעיין בחרה בספרה לעסוק בנושא רגיש, האורג בתוכו אנשים המבקשים עזרה ב"עולם הנפש".

הנפש היא עולם ומלואו ולא מדובר בדלקת במיתרי הקול, שגורמת לצרידות כשהפתרון לרוב הוא טבליות מציצה, או במקרים קשים - אנטיביוטיקה. הנפש - עולם מוסתר, חבוי ומערבולת של אמוציות שמרטיטה את מיתרי הלב, וחופש למלא את באר הדמעות.

המטפל בנפש האדם הופך להיות המושיע שגלגל ההצלה בידיו, והמטופל הופך להיות תלוי רק בו.

הדמויות הראשיות בסיפור שלנו הינם דוד - המטפל ורות - המטופלת.

דוד אדם בודד, ללא ילדים נשוי למרגו אישה גדולה שרודה בו באגרופיה. מרגו- רוב הזמן ממורמרת, מכונסת בעולמה, ונמנעת ממגע עם דוד. כבר בחודשים הראשונים לזוגיות הפער ביניהם לא היה ניתן לגישור ההיפך - הוא הלך והעמיק. כל עולמה של מרגו הסתכם בעבודתה, כבעלת חנות נעליים וזלילה ליד הטלוויזיה. לעומתה, דוד בילה את ימיו בחוסר מעש, ובשוטטות ברחובות תחת קרני השמש. בסוף היום שקרני השמש פינו את מקומם לירח והכוכבים הראשונים ניצנצו בשמיים, הוא העדיף להתענג מהרוח הנושבת ולהאזין לרחש הגלים המתנפץ על החול.

בין לבין דוד מצא מפלט בעולם המיסטי, והחליט ללמוד אצל ברוך טליק – המורה הרוחני והמומחה לפילוסופיה אזוטרית. הלימודים אצל ברוך מסלקים ממנו את עולם הבדידות בו הוא שרוי. מטרתו של דוד ללמוד, לשלוט ברזי המאגיה כמורהו, להתפרנס כמורה רוחני, ולטייל בצפונות הנפש של האחר.

לאחר חודשיים של לימודים אצל ברוך, דוד הרגיש שהוא כבר יכול...המטופלת הראשונה של דוד הינה רות.

רות בשנות הארבעים, עלתה מארה"ב, נישאה לראובן שהיה רופא במקצועו. הם הכירו במהלך לימודי הסיעוד שלה. משתכרת כאחות בפגייה בבית חולים, וביום בהיר אחד מצאה את עצמה אלמנה שמגדלת את שני ילדיה: עמית ואורי. כאם חד- הורית, תעצומות הנפש הלכו והתדלדלו, ואחרי חמש שנים כשהדמעות פינו את מקומם לכאב ולבדידות, היא החליטה לפנות לעזרה נפשית.

המושיע של רות הוא דוד גור, שרק לפני חודשיים החל את לימודיו בפילוסופיה איזוטרית. רות בשיחה טלפונית אחת, וללא בדיקה מעמיקה, מסכמת עם דוד על פגישה קבועה, בכל יום שני בחמש בביתה, כשהתשלום לפגישות הללו מבוצע מראש. כבר במפגשים הראשונים היא מוצאת בדוד שילוב של האזנה, רוך, תשומת לב וקסם...

תוך כדי שיחות הנפש ביניהם רות חושפת את עברה. ילידת לוס אנגלס, בת להורים רופאים שהיו עסוקים וציונים מידי. אחותה המבוגרת בחרה בדרך של הוריה, והייתה לרופאה כירורגית, אהובה על הוריה ומקובלת על חבריה. רות לעומת אחותה ה"כבשה השחורה", החליטה לברוח לישראל לשיקום ביטחונה העצמי. נישואיה לראובן וילדיה היוו עבורה המזור לתחושה של "הבלתי אהובה" והבת "הלא מוצלחת".

אט אט הצימאון למפגשים של כל יום שני בחמש, גורמים לרות לפנטזיות, חזיונות וחלומות שמתרוצצות במוחה. היא אפילו חושבת על מגע גופני ביניהם, ומדמיינת איך תרגיש אם יצמיד אותה אליו, ברגע שיכנס מבעד לדלת, וידביק לשפתיה נשיקה בפראות וללא דיבורים מיותרים.

בגדיו המרופטים של דוד, הזיעה, הופעתו המרופסת בגלביה אינם גורמים לרות להרגיש אפילו בחילה. כל מה שהיא מבקשת קצת מגע, חום של בן אנוש. עמוד 85: "כל מה שהיא רוצה ממנו מזה זמן רב, אינו קשור כלל למה שהוא מוכן להעניק לה, והנורא מכול הוא, שבתוך האינטימיות לכאורה שנוצרה ביניהם, אין שום הכרה ברגש האמיתי שרוחש בתוכה. הכול נע ונד בערבוביה של מילים ותיאוריות, מקצתן אולי מרגשות ומעצימות, אבל ברובן-אינן נוגעות בלב לבה של סערת הנפש בה היא נמצאת."

כינרת מעיין מטיבה במשפט אחד לתאר את התלות של רות במפגשים הללו: "במקום שהטיפול יהווה מנוף להעצמת חייה, הוא הפך לתמציתם". (עמוד 85)

רות כמטופלת מספקת לדוד הכנסה קבועה, וממלאת את חלל הבדידות שלו. אי מילוי ציפיותיה של רות וטריקת הדלת מצידו, מגבירה את תאבונו לפנות למטופלים נוספים, עד כדי פנייה לבית חולים, כדי "לטפל" בחולים שהגיעו לימיהם הסופיים על פני כדור הארץ. כל מטופליו נסחפו אחרי אישיותו ומשנתו, אף אחד מהמטופלים "לא חשד" או חשב לרגע שהוא שרלטן. את החלל ממלאים מטופליו, ואפילו רומן קצר עם לינוי, מצליחים ללבות רוח חיים בבועת הבדידות שלו עצמו.

כקוראת ולמרות החמלה שחשתי כלפי דוד כעסתי עליו...הוא שכח את המשפט של אבי הפסיכואנליזה – זיגמונד פרויד: "המצפון הוא תוצאה של ויתור על דחפים"...הדחף ל"עוד כסף" ולחום רגשי שנחסך ממנו, בא על חשבון מטופליו, ללא הרהור נוסף מצידו על החבלות הנוספות שהוא גורם.

כינרת מעיין עוסקת בספר הנוכחי בנושא מאוד כואב, מטריד ומדאיג. רוב רובם של המטופלים המבקשים לעצמם עזרה נפשית רואים במטפל כגורו, האיש הנבון, שתמיד נכון לעמוד לרשותם והכול יכול. אותם מטופלים לא אחת רואים במטפל "קוסם של הנפש" שאמור לספק גם קשר וחום גופני. וכשהצפיה לא מתממשת המטופל נותר מבולבל, פצוע שותת דם, וכאוב.

הספר הזה הוא ספר מצוין לכל המטפלים, המטופלים ועל האחריות הרובצת על כל מטפל. הנושא הנדון בספר מהווה משולש אזהרה אדום וגדול לפונים לעזרה נפשית, ועד כמה קל להזיק ולפצוע אנשים, שכבר פצועים וחבורתם מפרישה דמעות.

מעניין שכינרת בחרה לרות כעיסוק: אחות בפגיה, שכן תינוקות מסמלים אור ושמחה שהיו כל כך חסרים לרות.

כינרת מעיין בכתיבה רהוטה, מרתקת ומרגשת, מסירה את הלוט ופונה לכל העוסקים בעולם הנפש ובצפונותיו.
ממליצה בחום.
לי יניני

נתונים:
שם הספר: יום שני בחמש / Monday At Five
שם הסופר/ת: כינרת מעיין / Kinneret Maayan
שפה מקור: עברית
ז'אנר: פרוזה/מקור
מספר עמודים: 189
הוצאה לאור: גלים - הוצאת ספרים אחרת
שנת הוצאה: 2015

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על יום שני בחמש