ביום שני, בשעה חמש בדיוק, נשמע הצלצול בדלת. היא ממהרת לפתוח ולבית נכנס בחור צעיר. הוא נראה כמו קבצן מוזנח, על גופו זרוקה גלביה, גדולה ממידותיו, שהיתה פעם לבנה. מבנה גופו כחוש במיוחד ועצמות לחייו בולטות כאילו לא אכל זה חודש ימים. זיפי זקן מדובללים מקשטים את לחייו, מסתירים רק במעט את הפצעונים הקטנים הממלאים את פניו, כשל נער מתבגר. גוון פניו כהה, עיניו חומות וגדולות. היא כמעט מתחרטת על כל הענין אבל אז היא מבחינה בזיק של אור הקורן מעינו, וזה מה שמחזק אותה בהחלטתה לתת לו הזדמנות. היא מסמנת לו להיכנס.
לרגע היא מגחכת לעצמה על הסיטואציה המטופשת אליה הכניסה את עצמה עם הבחורצ'יק המוזר הזה – ניכר עליו שעוד לא מלאו לו שלושים.
לאחר שהם לוחצים ידיים ומציגים את עצמם בשמותיהם המלאים, "רות אלכסנרוביץ'" "דוד גור – במלרע ולא במלעיל." הוא מדגיש נכנס פנימה, גורר על הרצפה ילקוט אפור, מיושן ומלא כתמי דיו. הוא נשרך אחריה לעבר חדרון פנימי המשמש לה כפינת קריאה והתבודדות. היא סוגרת אחריו את הדלת, לא לפני שהיא מסמנת לבניה שאין להפריע. "זו הממלכה שלי," היא מציינת בפניו.
הוא נעמד במרכז החדרון, עיניו מתרוצצות בחוריהן למרות שבחוץ עדיין חמים, הוא מושך באפו מדי כמה רגעים, כמו מתוך הרגל, מבלי משים. הוא מהנהן בראשו לאות כי שמע את דבריה.
הוא מביט סביבו, החדר שופע אור, נעים ומסודר למשעי. "אני רואה שסידרת לעצמך חדר אישי נוח מאוד. וגם מוזיקה יש לך כאן", הוא מוסיף מיד, כשנחות עיניו על מערכת שמע גדולה ועל שורה צפופה של דיסקים המסודרת לידה.
הוא פונה לשבת על המושב שהכינה לו – כסא נמוך בעיצוב מסוגנן, במרכזו כרית ישיבה עגולה ופרחונית, התואמת לריפוד במושב המיועד לרות – והכול משתלב בהרמוניה עם בד הווילון העדין התלוי על החלון. בתווך, בין הכסאות, עומד שולחן נמוך, עליו מפית תחרה עדינה, ועליה תחתיות ושתי כוסות מים קרים, שרות הכינה מבעוד מועד.
הוא מתיישב ופותח ברוב חשיבות את רוכסן הילקוט, מושך באפו, שולף מחברת מקומטת קטנה, ופותח בעמוד הראשון.
הוא נושף לעבר המחברת, כדי לנקות אותה מפירורים, ומניח אותה לפניו. בחלקו העליון של העמוד הוא רושם את התאריך ואת שמה המלא של רות.
היא מתאפקת שלא לצחקק לנוכח הסיטואציה שנקלעה אליה בדירתה. היא יושבת, מוקפדת כהרגלה, כשלפניה גבר צעיר ומרושל המנהל רישום, או כך לפחות נראה לה, של מה שהיא אמורה לספר על עצמה. לפחות הוא זכר להחמיא לי על החדר שסידרתי לעצמי, היא חושבת.
"אחר כך אני מעיין במה שכתבתי בפגישה וזה עוזר לי להתמקד ולהתכונן לפגישה הבאה," הוא מסביר. "אני אשמח אם תשתדלי להתעלם מכתיבתי. דברי חופשי."
הוא מבקש ממנה לספר כמה פרטים טכניים על עצמה: גיל, מקצוע, כמה פרטים ביוגרפיים על ילדותה, על הוריה, ועל ילדיה.
רות עונה בקיצור, מעט בחוסר חשק, הוא רושם את המידע במחברתו ומניח אותה על ברכיו. רות שמה לב לכובד הראש שבו הוא מתייחס לכל מילה שיוצאת מפיה. שוב ושוב הוא רוכן אל המחברת בפנים רציניות, מושך באפו מדי כמה רגעים. ניכר שהוא משקיע מאמץ רב וכובד ראש בסיכום הדברים.
לבסוף הוא מרים את עיניו מהמחברת, מפשפש בתיקו המהוה, שולף משם חתיכת טישו משומשת, הופך בה לכאן ולכאן, מוצא אזור נקי יחסית ומקנח לתוכה את אפו ברעש גדול. מחפש מה לעשות בטישו המשומש ולבסוף משליך אותו בחזרה אל תיקו. מבטו מתמקד בה והיא חשה כאילו עיניו עוד רגע חודרות לתוך אישוניה, חופרות ומוצאות בתוכה משהו שחבוי בה עמוק בפנים.
אחר כך הוא רוכן מעט לעברה ומבקש ממנה לספר לו על הרגע שבו הודיעו לה על מותו של ראובן ועל הימים הראשונים שעברו עליה לאחר מכן.
קולו הרך, השקט והמלטף, משרה עליה נינוחות שהיא איננה מכירה. זה מעודד אותה לפתוח בפניו את סגור לבה, ומעלים כבמטה קסם את כל הגיחוך ואי הנוחות שחשה ברגעים הראשונים.
היא מתחילה, והמילים זורמות מפיה כמו מים השוטפים במדרון. "אני חושבת שאגש ישר לעניין," היא פותחת. "הרגע שבו הפכתי מאישה נשואה לאלמנה, רגע שהפך את כל חיי למשהו שאני רוצה לצאת ממנו ואינני יודעת איך וממה להתחיל... הייתי לבד בבית, רק אני ולאסי, הכלבה שלי. השעה הייתה חמש וחצי אחר הצהריים. עמית ואורי, בניי, היו באותו הזמן מחוץ לבית. אורי, הקטן שלי, שהיה אז בן חמש, ביקר באותה שעה אצל חבר, ועמית, הגדול, שהיה אז בן שמונה, כנראה היה בכדורגל. אני כבר לא זוכרת בדיוק, כי הוא החליף באותה השנה חוגים כל הזמן. למרבה המזל, באותו היום הסעתי את אורי אחרי ארוחת הצהריים לבית של החבר והייתי אמורה להחזיר אותו בערב הביתה.
עמית היה אמור בכלל להישאר אצל חבר אחרי החוג וללכת ליום הולדת. בכל אופן, הוא לא היה בבית באותה שעה. שתיתי קפה וקראתי עיתון. נהניתי מרגעי החופש שזכיתי להם. זה די נדיר שאני ככה, בשקט שלי, לבד אחרי העבודה."
תוך כדי דיבורה הוא מדי פעם מרכין את ראשו למחברת, רושם כמה מילים ואז חוזר ומישיר אליה מבט. הוא מהנהן לאות כי הוא מאזין וכי תשומת לבו ממוקדת בה. בלבו הוא מייחל שתדלג על הפרטים הטפלים שקדמו לדרמה שבחייה – או כפי שהוא אומר בלבו, ה"הרהורים המיותרים האלה" – ותאזור אומץ לצלול ישר ללב העניין, אל עמקי עולמה הרגשי.
הוא מחייך אליה בחום, שומר על עצמו שלא להסגיר את הבערה, הוא רוצה כל כך לדחוף למעמקים, להתחיל מיד ומהר – לגעת היישר בלב העניין.
רות ממשיכה "ואז פתאום מישהו הלם בדלת, דפיקות עקשניות. זה לכשעצמו אירוע די נדיר אצלנו – שמישהו שלא קבע איתי מראש יופיע בדלת. במיוחד שהיינו אז חדשים ברמת גן, ולא ממש הכרתי אף אחד.
"אני מטבעי – וגם ראובן היה כזה – לא מתקשרת כמעט עם השכנים, ולא רגילה וגם לא אוהבת ביקורים לא מתוכננים בביתי, וודאי לא שמישהו יפתיע אותי ללא תיאום מראש. בכלל, החיים שלנו היו תמיד עמוסים כל כך – למי בכלל יש ראש לאורחים לא קרואים בתוך כל הריצה הזאת?"
הוא מביט אליה, מחייך וחושף בזוית פיו חלל ריק – משם נעקרו כנראה שתיים-שלוש שיניים אי-אז. היא מציצה בוהה רגע, מוטרדת בריק השחור הזה, אך ממהרת להתרכז בעיניו הקורנות חום, וממשיכה לדבר בשטף – כאילו מישהו הוציא מתוכה פקק, וזרם המילים, שהיה תקוע, פורץ החוצה, מאוורר ומחדד את הזיכרון שהודחק במהלך השנים שחלפו. היא מתעקשת לתאר בפרוטרוט את כל ארועי אותו ערב מר.
"אני זוכרת במעורפל שניגשתי לפתוח את הדלת. כבר מבעד לווילון של חלון המטבח ראיתי שלושה אנשים, שניים מהם במדים ועל פניהם הבעה חמורת סבר, והלב שלי התחיל לדפוק במהירות מטורפת.
"על הנורא מכול לא חשבתי, אבל המראה שלהם בפתח ביתי בשעה הזאת הפעיל במהירות מטורפת אזעקות בכל חלקי גופי ונשמתי. אני לא זוכרת את מה שהיה אחר כך – את המפגש איתם ואת ההודעה על ראובן שנהרג במילואים. האמבולנס הצבאי שבו הוא נסע כרופא מלווה עלה על מוקש והתפוצץ.
הרגשתי אז איך כל החלל סביבי מחשיך, הגוף שלי קפא והרגליים כשלו. אחר כך מצאתי את עצמי שכובה על המיטה ומסביבי אנשים, שאני לא מכירה, עם פנים מודאגות. אני גם זוכרת שחברתי בתיה עמדה לידי וגם נשארה לישון בבית שלי באותו ערב, באותו רגע נורא אפילו לא שאלתי את עצמי איפה הילדים ומי דואג להם".
רות עוצרת לרגע את דבריה, שואפת אוויר לתוכה, עוצמת את העיניים לשניות אחדות, ומניעה את ראשה, כאילו היא מחפשת משהו.
דוד לא זז ואינו מסיר ממנה את עיניו. כל כולו מרוכז בסיפורה. הוא חש רווחה קלה ברגע השתיקה של רות, ומנסה לחשוב על תגובה הולמת. הוא נדרך, מיישר את גבו הכפוף, ובטרם הוא מצליח להוציא מילה, רות כבר פוקחת עיניים, מחייכת חיוך קל לעברו וממשיכה לדבר.
בחלוף ארבעים דקות היא חשה כי החשש והמתח מתפוגגים ומפנים מקום לרוגע ולנינוחות. היא מורידה רגל לרצפה ומתרווחת בכסאה.
דוד סוגר את המחברת ומניח אותה שוב על הריצפה לצדו. הוא מסביר לה בשקט כי יקרא את מה שכתב בבית כדי להיטיב להבין ולזכור את עיקרי הדברים ששמע. הוא דוחף לפיו את קצה העט ומשחק בו בין שיניו.
דקות ארוכות הם רק מתבוננים זה בזה, בלי לומר דבר. מדי פעם נשמע קול המציצה של העט. הוא מוציא אותו מפיו ובקול חלוש ועדין אומר שהוא חש שהיא עשתה היום צעד חשוב בכך שפתחה את הלב וסיפרה ללא מורא את החוויה שנצורה בתוכה חמש שנים. "מכאן אפשר יהיה להתחיל לעבד את מה שהתרחש בתוכך, להצעיד אותך לקראת חוויה אחרת עם עצמך, ולתעל את חייך למסלול של ריפוי, צמיחה והתפתחות.
וברשותך, בפעמים הבאות, אתן לך גם תרגילי בית; שאלה, או חומר למחשבה ואדריך אותך כיצד להמשיך ולהטמיע אותם בין מפגש למפגש".
הדממה שוב חוזרת לחדר. כל אחד מהרהר בלבו בדברים שאמר ושמע. הדקות חולפות ומבלי משים השעה שהקצו לעצמם מגיעה לסיומה.
הוא מציץ בשעון ומזדקף במקומו, לאות כי הגיע הרגע לסיים.
"תם זמן הפגישה הראשונה שלנו, יקירה," הוא מחייך לעברה.
בקול רך ומלטף הוא מבקש לקבוע ביניהם מראש מסגרת מובנית של עשרה מפגשים. "עשרה צעדים של ריפוי רוחני" – כך הוא מכנה את התכנית שלו. הוא מסביר שתכנית הטיפול הייחודית שלו מחייבת את שניהם. אם היא מבקשת לעצמה ריפוי מלא ושלם, עליהם להיצמד, בעבודה משותפת, לתהליך מובנה ומתמשך – לשמור על מסגרת מוגדרת מראש של מספר מפגשים, שעת ומקום המפגש, החדר הזה נראה לו מקום מתאים ביותר אם זה בסדר מבחינתה.
היא מהססת לרגע. עדיין לא ברור לה מה בדיוק היא מרגישה.
לרגע היא נבהלת מעצמה ומפרץ המידע האישי שזרם ממנה ללא מעצור אל האיש הזר הזה, ובמשנהו היא חשה נעימות ונוחות ממכרת. הדרך שבה ניווט את הפגישה – עד כדי כך שהשעה עברה בלי ששמה לב, הותירה בה כמיהה ותשוקה לעוד.
היסוס טורדני מזמזם באוזניה. היא מהרהרת בספקנות בהבטחותיו. מעולם לא חשבה שמישהו יכול להבטיח פתרון מלא לבעיות הנפש, ובטח שלא לשים קץ לחוויה כל כך עמוקה של שכול ובדידות שאותה היא נושאת כבר חמש שנים, וכל זאת בעשרה מפגשים...
היא מחליטה להניח לספק ומהנהנת בראשה. היא מסכימה ורוצה להיכנס לתכנית שלו.
"אני בהחלט מבינה שטיפול רציני הוא תהליך." היא מדברת לרגע כמו אשת עסקים שחותמת על עיסקה, ואז מתרככת: "כן. אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליך ואני מוכנה להיפתח למסע הזה – גם אם אני לא מבינה בדיוק לאן אתה לוקח אותי".
דוד נרגש ואפילו מופתע מהבעת האמון, הוא מחייך אליה בחום, עיניו החמות מחייכות אליה. הוא מתעשט, שואף אויר, נועץ מרפקים בברכיו, מניח את סנטרו בין כפות ידיו ומבקש ממנה תשלום מראש לכל עשרת המפגשים. הוא מסביר לה שכך הוא יכול להיות בטוח שגם היא, כמוהו, מחויבת לכל התהליך בשלמותו, ותשלום פרושו יצירת הסכם טיפולי.
רות, עדיין מחוייכת, ממלאה שלוש המחאות על פי הנחיותיו – ללא ציון שמו כנמען, כפי שביקש, בטענה שאין בידיו קבלות – ומושיטה אותן אליו.
הוא בודק שהכול כתוב כמו שצריך, ודוחף את ההמחאות לתרמילו. הוא קם על רגליו, מגייס את כל יכולתו בכדי לשוות לקולו נינוחות וביטחון (שהוא כלל לא חש), ואז מביט אליה ואומר: "סמכי עליי, יקירה. אני אוביל אותך בצורה הכי מקצועית והכי בטוחה למקום טוב בהרבה יותר עם עצמך ועם החיים. נעבוד על זה ביחד. נצא למסע המופלא הזה כבר בפעם הבאה. שיהיה לך שבוע טוב, ונתראה ביום שני הבא, בשעה חמש – כפי שקבענו."
הוא יוצא מהחדרון כשתרמילו על כתפו, ומרכין את ראשו במבוכה קלה כשהוא רואה את שני ילדיה עומדים ובוחנים אותו.
רות נשארת לשבת, המומה מעט, על כסאה, כשהיא שוכחת את כללי הנימוס ולא מלווה אותו החוצה. היא שומעת את טריקת דלת הכניסה כשהוא יוצא, בעוד היא נותרת במקומה. היא מביטה על הרצפה ומבחינה כי השאיר את המחברת שלו זרוקה במקום שהניח אותה במהלך הפגישה. היא מחייכת לעצמה ולרגע תוהה שמא חשב להותיר לה את הכתוב, על מנת שתעדכן היא בעצמה את מה שכתב אודותיה.
היא נוטלת את המחברת ומניחה אותה על המדף על מנת להזכיר לו לקחת אותה בפעם הבאה.
ילדיה כבר מתדפקים על דלת החדר, אורי הקטן קדימה ומאחוריו מזדקר ראשו של עמית.
לראשונה מזה זמן רב היא מרגישה שכוחות חדשים מתעוררים בתוכה. "פנקייקים?" היא שואלת אותם בחיוך.