ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 9 בדצמבר, 2015
ע"י מיכאל
ע"י מיכאל
אני ממליץ למי שקורה ביקורת זו לקרוא בעיון ולא קריאה מרפרפת.
הנושא נראה חשוב במיוחד ואקטואלי מאד בימים אלו.
את הכתוב אני מקדיש אחרי שהתלבטתי אם לכתוב לזכרו של בן דודי יוסף ז"ל שנהרג במלחמה הארורה ההיא בן 21
כמפקד טנק בסיני (1973).
מותו ומותם ופציעתם של רבים שלא לדבר על נזק תדימיתי ועל איבוד כושר ההרתעה היה יכול להמנע אם ה"צופים"
והמנהיגים בעת ההיא לא היו סובלים מאותו "היבריס" לא מוצדק ומטופש שהתחזק מאד כתוצאה מההצלחה במלחמת ששת הימים. אני לא חש ביטחון שאכן השתחררנו מהנגע הזה לגמרי.
בינתיים ספרים שנכתבו בחלקם כביוגרפיות ואוטוביוגרפיות של אותם אנשים שהיו מעורבים הגנו כל אחד על
עכוזו שלו עצמו וחפשו אשמים מסביבם.
אורי בר יוסף רואה במלחמה ההיא כאחד מהארועים החשובים בהסטוריה המודרנית, כמתקפה אסטרטגית מהגדולות
במאה ה-20 משווה למתקפה על ברית המועצות ביוני 1941 ולהתקפה על פרל הארבור בדצמבר אותה שנה.
בעיני ההשוואה אינה מדוייקת משום שלא בהתקפה על ברית המועצות ובוודאי לא בהתקפה על פרל הארבור עמדו
ארצות הברית וברית המועצות בסכנה קיומית ממשית כפי שעמדה מדינת ישראל באותו יום הכיפורים.
הספר של בר יוסף מדגיש את העובדה שגם היום בלתי ניתן להגיע לתשובות ברורות - לבדיקת האמת במלואה. בר
יוסף עשה עבודת איסוף רצינית למסמכים ומצא שהמלחמה ההיא והמחדל מקורם בנחישות של סאדאת לבצע מהלך צבאי
תוך ידיעה שהוא נחות מישראל משום שהיה עליו לחצות את התעלה המוגנת , היתה לו נחיתות אווירית ברורה נגד
חיל האוויר הישראלי ונחיתות ביכולות השיריון המצרי. לכן לפעל בדרך שתעקוף את החולשות במידת האפשר.
הקונספציה הישראלית המקוללת היתה שאין לו אפשרות לעקוף את המכשולים הללו ולכן לא יתקוף.
זהו ללא ספק שורש הטרגדיה ועל כך נראה שלא חולקים. בעת ההיא לקח מי שלקח אחריות לא מוצדקת ובחוסר
אחריות ההעביר תחושת ביטחון להנהגה שמראש הייתה שותפה לאותה קונספציה. הדרג המדיני והדרג הצבאי היו
תמימי דעים באשר לאי היכולת לתקוף וחיזקו זה את זה. זהו אחד ממקורות הרע המרכזיים-כנראה המרכזי.
ביטוי לכך בדברי הקרבניט הבטחוני משה דיין באותם ימים,עמדתו היתה "עדיפה שארם א-שיך בלי שלום על פני
שלום בלי שארם א-שייח" הכישלון ההתרעתי בגדול נבע גם מתפיסה זו. הצד הערבי לא נלקח מספיק בחשבון-
שיקולי המנהיגות של המצרים והסורים לא נבדקו לעומקם אני חושש שגם היום אנו נוטים לגישה חד מימדית
"פלקטית" שבאה לידי ביטוי באמצעי התקשורת שלנו-"הפרטנר" כביכול אינו משתנה בכך אנו כמעט עיקביים.
לדעתי החדוש היחסי בספרו של בר יוסף. שהוא מתיחס בהרחבה רבה לנושא זה.
כעת כשיוסף כהן נכנס לתפקידו הרגיש-אחרי תפקיד קודם כיועץ לבטחון לאומי, הוא מופיע במהדורות החדשות
ישוב אחרי ראש הממשלה בשעת דיון. כשהכרזות שלו בתפקידו הקודם ועמדותיו ידועות-וזוכות לקונצנזוס אני חושש
שמזה יש מקום לדאגה.....
בכלל נראה לי ש"אנשי הצל" טוב יעשו אם ישארו למלא תפקידם בחשאיות המתבקשת ולא בכותרות העיתונים.
לגבי קבלת החלטות עדיף סימני שאלה (?) ונקודות( ....) על סימני קריאה(!) לפני קבלת החלטה. יש לזכור שאם
היו עולים בעת ההיא יותר סימני שאלה היינו היום במקום אחר כנראה טוב יותר.
עדיף שהאנשים שעוסקים בנושאים הרגישים הללו ישארו בצל ושלא יתפסו כותרות ראשיות בעיתונים.
למרות זכותו של הציבור לדעת יש לשמור הזכות לחיים - ומכך שיהיה יותר חיסיון בתחומים אלו בטחוננו יגבר.
5 קוראים אהבו את הביקורת
» ביקורות נוספות של מיכאל
» ביקורות נוספות על הצופה שנרדם - מהדורה חדשה - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה
» ביקורות נוספות על הצופה שנרדם - מהדורה חדשה - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
מיכאל
(לפני 9 שנים ו-8 חודשים)
רץ אני לא אוהב את אופן הבחירה
יותר מידי הוליוודי לטעמי. עדיף היה להשאיר את התחום חסוי כפי שהיה בעבר. לוותר על המצלמות.
לא כן? |
|
|
רץ
(לפני 9 שנים ו-8 חודשים)
סבא של דוד - ביקורת חשובה ומעניינת ורלוונטית לבחירת ראש המוסד, אחד העיתונאים כתב על כך, המבחן הראשון שלו זה האופן שבו הוא יתקבל על ידי שרה שידה בכל.
|
|
|
מיכאל
(לפני 9 שנים ו-8 חודשים)
זה שאין לנקוב בשמו תודה לך על הרגישות.
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 9 שנים ו-8 חודשים)
יהי זכרו של בן דודך ברוך, וכך גם זכרם של כל נפגעי המלחמה המיותרת הזו (כמו כל מלחמה)
|
|
|
מיכאל
(לפני 9 שנים ו-8 חודשים)
אני מסכים אתך שהספר ספר טוב
ליאור אני הייתי עד ראיה ושמיעה בעת שהדברים התרחשו היה נראה ש"בית שלישי הולך". לא אני אמרתי את זה.
עמדו על פי מקורות להפעיל את תוכנית "ברירת שמשון" לא אני המצאתי את זה. איש לא ידע כיצד והיכן זה יסתיים. לגבי העם הנבחר אתה ממש טועה, אתה יוצר דמות סטריאוטיפית של אדם שזה ממש לא אני. לי נשארה טראומה, ותחושת אובדן אישית קשה של בן דוד אהוב וחברים יקרים. (הייתי בעצמי בן 23) . |
|
|
מורי
(לפני 9 שנים ו-8 חודשים)
אתה חייב להפסיק עם הרווחים הכפולים בין השורות.
|
|
|
ליאור
(לפני 9 שנים ו-8 חודשים)
אתה מבטא יפה את קול ההמון בעת הזו, קרי בורות משולבת עם לאומנות-לייט ובטחון בכך שאמצעי התקשורת הם שורש כל רע.
כעת לעובדות: מדינת ישראל מעולם לא עמדה בסכנה קיומית במלחמת יום הכיפורים. כפי שכתבת (ומבלי דעת סתרת את עצמך) כל רצונו של סאדאת היה לחצות את תעלת סואץ ולערער את תפיסת הבטחון הישראלית. גם סאדאת ידע כי התרחקות מתעלת סואץ וממטריית הנ"מ באיזורה פירושה התאבדות - ולראייה קרבות ה-14 באוקטובר במסגרתם מחצו אמנון רשף ונתק'ה ניר את חטיבות השריון המצרי שיצאו מהמטרייה והתרחקו מהתעלה. זאת ועוד - העם שאתה חלק ממנו אוהב להתבשם בהצלחות ולקחת עליהן קרדיט, אך הכשלון הוא יתום. הכשלון של יום הכיפורים הוא לאומי, אין בו אשם יחיד או יחידה. הוא נבע מתחושה של 99 אחוז מהאוכלוסייה פה שהערבים הטפשים, המלוכלכים והמסריחים ימלטו מיד כאשר טנק בודד של צה"ל יניע את מנועו או שמטוס קרב יחיד יחוג מעליהם. ואז הייתה הפתעה - הערבים הטפשים, המלוכלכים והמסריחים עשו תרגיל הונאה ששם בכיס הקטן את מבצע "ברברוסה" ואת פרל הרבור. ולמי הם עשו את זה? ליהודים החכמים מכל אדם, לאותו "עם נבחר", סלוגן שאני מתערב אחת לעשר שאתה מאמין בו בכל לב. ואחרי הכל - הספר הזה באמת מצוין. |
5 הקוראים שאהבו את הביקורת
