ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 18 בנובמבר, 2015
ע"י פרל
ע"י פרל
"אוניית המלחמה הזו נפגעה מטיל גדול עם ראש נפץ גרעיני," אמר. "כלי נשק גרעיניים אינם מתפוצצים מעצמם בתאונה. זה לא רק בלתי-סביר, אדוני. זה בלתי-אפשרי. מישהו, איכשהו, הלם בספינה שלך, אדוני הנשיא. אין לי ספק בכך" (עמוד 84).
"פיגוע ימי" (הוצאת אריה ניר, 1999) מאת הסופר הבריטי פטריק רובינסון, הוא ספר מתח הראשון (והטוב ביותר) בסדרת הספרים שכתב בסדרת ספריו אודות אדמירל בדימוס ארנולד מורגן, ראש הסוכנות לביטחון לאומי. עלילת הספר נפתחת כאשר פיצוץ אדיר, פתאומי כרעם ביום בהיר, קורע את שלוות האוקיינוס. נושאת המטוסים "תומס ג'פרסון" מדגם נימיץ, על כל חימושה, ציודה ויותר מ-6000 אנשי צוותה, שוקעת כאבן במצולות. אין ניצולים! האומנם היתה זו תאונה גרעינית? (ויש מי שמתעקש על הגרסה הזאת!) או שהיא הותקפה בידי צוללת נסתרת. ואם כן מי עומד מאחורי התקיפה?
נשיא ארה"ב קלארק מכנס את הקבינט ודורש כי התוקפים יזוהו ויובאו לדין. החשודים הרגילים במעשה הם כמובן איראן, עיראק ולוב (הספר נכתב בשלהי שנות התשעים) אולם גם מקומה של ישראל אינו נפקד והמחבר אף מחווה את דעתו בספר כי "הישראלים לא יירתעו מלפוצץ נושאת מטוסים אמריקנית, בחשאי, בתקווה נלהבת שהעיראקים ייחשבו לאחראים, ואמריקה תעשה את העבודה המלוכלכת עבורם" (עמוד 151). גם בהמשך מוכיח רובינסון את בקיאותו בהוויה ובפוליטיקה הישראלית, "קח לדוגמה את בנימין נתניהו, בעל כושר הביטוי המרשים ביותר מבין הפוליטיקאים הישראליים הבכירים בשנים האחרונות. זכור שאחיו, יונתן, היה הישראלי היחיד שנהרג כאשר לוחמי קומנדו ישראליים הגיעו לנמל התעופה באנטבה כדי לשחרר מטוס נוסעים חטוף. בנימין לא התגבר על זה מעולם: לכן הוא כזה לאומן קשוח" (עמוד 152). משום מה שוכח רובינסטן לציין כי נתניהו היה אף הוא, כאחיו הבכור, קצין סיירת נועז.
בעוד צוות החקירה מנסה לאתר את העומדים מאחורי התקיפה ממליץ המטה הכללי ממליץ בשל כך לנשיא על פעולה מידית – שיגור יחידת הקומנדו הימי (יחידת ה-SEAL) לפשיטה על צי הצוללות האיראני בבנדר עבאס, על מנת להשמיד את 3 הצוללות שברשותן. חלק זה בספר היה בעבורי המרתק ביותר. באופן אישי מצאה חן בעיני דמותו של סרן ראסל "ראסטי" בנט, אף שדמותו כמו יצאה מכרזת הגיוס של הקומנדו הימי בכל מקום, "בן 34, שהשתתף במלחמת המפרץ, בוגר אקדמיית הצי באנאפוליס. הוא היה החניך המצטיין של קורס היסוד לחבלה תת-ימית ואימוני הקומנדו (קחת"ק), עבר את הקורס של שטיפת המוח הרצחנית, המכונה "המטחנה", והיה בנו של דייג לובסטרים ממיין. בנט היה בעל גובה ממוצע, כתפיים רחבות וחסונות, עיניים כחולות כהות ושפם עבות אך גזוז למשעי. אמות ידיו והפרקים נראו כאילו היו עשויים פלדה משורגת. הוא היה מומחה לחבלה, צלף מעולה וקטלני בשימוש בסכין, בייחוד במים. הוא יכול היה לעלות על לוחות הפלדה החלקים ביותר של כל אונייה. הוא היה מסוגל לשחות בכל מקום, במים הקרים ביותר ולטפס על כל דבר. לכל אויב שהיה נכנס איתו לעימות, היו נותרות, ככל הנראה 5 השניות האחרונות של חייו" (עמודים 206-207).
סרן בנט מפקד על צוות הקומנדו בפשיטה נועזת ללב נמל איראני, במהלכה מחבלים אנשי הקומנדו הימי בצוללות בעוד בנט מחפה עליהם מן המזח. הפשיטה עוברת ללא תקלות עד אשר, "רסטי בנט הרים את ידו השמאלית, אגרופו קמוץ, אצבעות כלפי חוץ. סימן הקומנדו המוסכם: "לקפוא במקום." אבל השומר החמוש על סיפון הצוללת החל להתרומם ממקומו, הסתובב לצד שמאל והרים את המקלע לכיוון המשוער של הלוחמים המאובנים במקומם. "היי! מי שם?" קרא לפתע. זה היה הקול האחרון שהשמיע אי פעם. סרן ראסטי בנט ירה בו בין שתי העיניים במדויק, שולח אותו אחורה מעל הכיסא, בחבטה כבדה כנגד המגדל. משתיק הקול על הנשק הגרמני עשה את מלאכתו. אנשי הקומנדו שהיו באוויר שמעו רק את הפוטטט" הקטן והמוכר שבא אחרי הקול העמום" (עמוד 227). הקומנדו הימי ממשיך במשימה ובעוד הלוחמים נמלטים בצלילה מופעלים מטעני החבלה. 3 צוללות פחות לצי האייתוללה.
הספר כאמור, הוא הראשון בסדרה שכתב המחבר. אף שהוא הטוב בסדרה הרי שחסרונו הגדול הוא בדמויות החד ממדיות שיצר. אלו מחולקות (בכל ספריו) ל"רעים" ו"טובים" מוחלטים על-פי סטריאוטיפים קבועים. אלו המשרתים בצבא תמיד יהיו ישרים והגונים בעוד שלאזרחים תמיד תהא השקפה רכרוכית, מוטעית ואינטרסנטית על העניינים. ל"טובים" תמיד יהיו שמות אנגלו-סאקסיים בהקבלה עברית לשמות כמו שחץ בר-מחץ, רם בן-נר או אהוד ברק, אמנון שחק ודן חלוץ. בחינה של גיבורי הספר מראה זאת בבירור, אדמירל מורגן, הוא אדם חריף וחד מחשבה, התופס כל פגיעה בריבונותה ובעוצמתה של ארצות הברית כפגיעה אישית בו ומשהו שאיתו אינו יכול להשלים. מורגן הוא אדם ישר, בוטה וחסר סבלנות. כמוהו כקצין הצי ביל בלדרידג', גבוה ונאה נחוש ובלתי מתפשר, גם נוכח נשיא ארצות הברית. מן הקריאה עולה כי רובינסון שדומה שמשמש בזמנו הפנוי כדובר האגף השמרני-צבאי במפלגה הרפובליקנית. הוא סוגד לממשלי רייגן בארה"ב ותאצ'ר בבריטניה ומכנה את אויבי ארה"ב בספריו כ"ראשי מגבת" ובשלל כינויים מעליבים וגזעניים נוספים.
יתרה מזו, גיבוריו הינם על-אנושיים. הם אינם כקרי גראנט (ששימש מקור השראה לג'ק ראיין של קלנסי) המאלתרים את דרכם אל ההצלחה אף שאינם מוכשרים לאתגר שלפניהם. אף שאין כל רע במקצוענותם של לוחמים ומפקדים אם מדובר בסופר-מן אזי איפה העניין, ואם לא תנו לנו גיבורים שקשה להם. איןז את שבחיים האמיתיים אלה רק מכונות המלחמה מן הקומנדו שמוצאים (או מוצאות) עצמם בלבה של משימה דרמתית. מקרה מבחן מן המציאות הקרובה אלינו הסותר זאת הוא מבצע אביב נעורים בו בלטו בגבורתם אישים דוגמת אמנון שחק ז"ל. העובדה ששחק ופקודיו שירתו בצנחנים ולאו איזו יחידת מחסלים מקצועית רק מעצימה את גבורתם והישגם של אנשים רגילים שיכלו לסכנה. עד כאן הקבלות למציאות, בספרות לא ניתן גם להימלט מן ההשוואה המתבקשת לספריו של טום קלנסי, גם הוא רפובליקני בכל נימי נפשו ומעריץ מושבע של הכוחות המזויינים של ארצות הברית. אולם קלנסי הוא, בפשטות, סופר טוב יותר. גיבוריו, דוגמת ג'ק ראיין (ואפילו ג'ון קלארק דינג שאבז), אנושיים יותר ואינם מצטיירים כבני-אלים כל-יכולים. יתרה מזאת, מעבר ליכולת הכתיבה הגבוהה שהיתה לקלנסי (במיוחד בספריו המוקדמים החל מ"המרדף אחר אוקטובר האדום", "משחקים פטריוטיים" ו"סכנה ברורה ומיידית") הוא ניחן גם במוח אסטרטגי שהפך את התסריט שהציג לסביר מאוד (כפי שהוכח בפיגוע במגדלי התאומים ובמקרים נוספים).
תרגומו של יורם צלקובניק קולח, ולחובבי הז'אנר ספריו של רובינסון הם כיף גדול. זאת, אף שיש לקרוא אותם תוך הרמה גבה על משנתו של מחברם. מתח צבאי משובח, מומלץ בתנאי שלא לוקחים ברצינות רבה מדי.
4 קוראים אהבו את הביקורת
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
