ביקורת ספרותית על סערה אדומה עולה מאת טום קלנסי
ספר מעולה

---

באמצע שנות השמונים הסעיר סופר המתח טום קלנסי את הממסד הביטחוני האמריקני כשהציג בספרו "סערה אדומה עולה" (הוצאת ספרית מעריב, 2012) תרחיש מלחמה אפשרי וריאלי בין ברית המועצות לברית נאט"ו.

קלנסי, שהתפרסם כיוצרו של הגיבור הכל־אמריקני ג׳ק ראיין, איש חיל־הנחתים וה־CIA בספר "המרדף אחר אוקטובר האדום", כתב את הספר יחד עם שותף, לארי בונד שמו, וקדם לו תחקיר מעמיק שכלל בין היתר סיורים בספינות וצוללות, נוכחות באימונים באש חיה וראיונות עם שורה ארוכה של קציני צבא ואנשי מודיעין. 

לפי קלנסי, מלחמת העולם השלישית פרצה לאחר פיגוע שביצעו קיצונים אסלאמיים בבית זיקוק מרכזי והותיר את ברית המועצות עם עתודות נפט מעטות. לתפיסת שר ההגנה, עליהם "להשיג עוד נפט. פשוט מאוד. האפשרות האחרת היא כלכלה נכה, אזרחים רעבים ויכולת הגנה עצמית מצומצמת" (עמוד 29).

הפתרון הוא להשתלט בכוח צבאי על שדות נפט במדינות המפרץ הפרסי, עליהן ארצות הברית מחויבת להגן. פיקוד הצבא האדום החליט להוציא לפועל את "סערה אדומה" (ומכאן שם הספר), "תוכנית למתקפה ממוכנת לתוך גרמניה וארצות השפלה" (עמוד 38), במטרה להעסיק בלחימה את כוחות נאט"ו ולמנוע מהן לסכל את ההשתלטות על שדות הנפט.

תחילה פתחו הרוסים במבצע הונאה מתוחכם (ברוסית, מסקירובקה), בכדי להטעות את נאט"ו באשר לכוונותיהם ובכדי לייצר עילה למלחמה. קצין מודיעין במילואים בצי האמריקני בשם רוברט טולנד, הוא היחיד שהבחין בשינוי בדפוסי הפעולה של הסובייטים. טולנד, "קצין לוחמת־השטח" (עמוד 59) בעברו, שם לב שהם עשו "כמות רצינית של תמרונים מבצעיים, יותר מהרגיל לגבי העונה הזאת" (עמוד 67).

בשל כך הועבר טולנד למדור "כוונות" במפקדת הצי שמפקדו הוא "קולונל בחיל הנחתים בשם צ'אק לאו" (עמוד 66), שנפצע בבית הספר ללוחמה הררית רגע לפני שמונה למפקד חטיבה באוגדה השנייה של הנחתים. על מדיו של לאו, שלחם בווייטנאם, היו אותות שירות רבים "וצלב הצי" (עמוד 69). עד מהרה הוא החל "לחשוב לפי קווי המחשבה של טולנד, והדבר לא שימח אותו בכלל" (עמוד 69).

העילה למלחמה היא פיגוע מבוים שביצע הקג"ב במוסקבה שביצע "סוכן" מערב גרמני. במסווה של תמרון צבאי רחב היקף (ממש כמו במלחמת יום הכיפורים), ולאחר תוכנית אב בת ארבעה חודשים, שכללה תמרונים דיפלומטיים והתעצמות צבאית מואצת, יצאו הסובייטים למתקפה הן לעבר מערב אירופה והן באוקיינוס האטלנטי.

מול הרוסים ניצבו כוחות נאט"ו בפיקוד גנרל יוג'ין רובינסון, קצין עתיר ניסיון קרבי. הוא שירת בוייטנאם, "ארבעה מחזורי שירות, האחרון כמפקד האוגדה המוטסת ה־101; נחשב בעיני הצפון־וייטנאמים כטקטיקאי מסוכן וחדשני" (עמוד 690). תודות לטולנד, כוחותיו לא נתפסו "עם המכנסיים למטה".

בשל ערנותו, הצליחו כוחות נאט"ו לבצע מתקפה אווירית מקדימה שמהלכה השמידו מעל מאתיים מטוסים של חיל האוויר הסובייטי ומעברים חיוניים על נהר האלבה שהקשו על כוחות הצבא האדום לצלוח אותו. כך נפתחה, הלכה למעשה, מלחמת העולם השלישית, בים, ביבשה ובאוויר.

בזירה הימית שני הצדדים שיחקו "משחק מחבואים, שהתנהל על פני מיליון מילים רבועים של האוקיינוס. המפסידים ימותו" (עמוד 233). טולנד, שעבר לשרת כקמ"ן בקבוצת הקרב של נושאת המטוסים נימיץ, היה מוטרד מן האופן שבו זיהה שפעל הצי הרוסי. "הרוסים באים בצורה מטומטמת, המפקד" (עמוד 242), הזהיר. יש בכך בכדי להטריד, הסביר, משום שעד עתה "לא היו הרוסים מטומטמים במיוחד!" (עמוד 242).

ואכן, הרוסים ביצעו תרגיל ערמומי במיוחד (ומהנה לקריאה) במהלכו תקף חיל האוויר האדום את קבוצת הקרב של נושאת המטוסים נימיץ, ופגע בה קשות.

בכדי "לסגור", הלכה למעשה, את האוקיינוס האטלנטי, ביצעה אוגדה מוטסת של הצבא האדום נחיתת סער אמפיבית באיסלנד ולוחמיה כבשו אותה מידי הצבא האמריקני. כאן פוגשים הקוראים בלוטננט מייק אדוארדס, אולי הגיבור המוצלח בספר. יליד מיין "ובוגר האקדמיה של חיל האוויר, וראייתו הלקויה מנעה ממנו את האפשרות לטוס" (עמוד 183), שירת אדוארדס כחזאי בבסיס קפלאוויק באיסלנד.

אדוארדס נמלט מהבסיס בחברת שלושה נחתים, סמל ושני טוראים. "משימתנו, סמל, היא להישאר בחיים, לדווח ואולי להקל על אלה שיבואו לעשות את זה" (עמוד 196), קבע. אדוארדס ואנשיו, המכונים ברשת הקשר באות הקריאה "כלב־ציד", נעו ברחבי האי ודיווחו למפקדת נאט"ו בסקוטלנד (המכונה בקשר "מלונה") על תנועות האויב. האחרונים מצדם בישרו לו כי "מלחמת העולם השלישית נפתחה לפני עשר שעות" (עמוד 210).

אדוארדס ואנשיו, המכונים ברשת הקשר באות הקריאה "כלב־ציד", נעו ברחבי האי ודיווחו למפקדת נאט"ו בסקוטלנד (המכונה בקשר "מלונה") על תנועות האויב באי. למרות שהנחתים כפופים לו מכורח ההיררכיה הצבאית, ברור שלוטננט ג'ובניק כאדוארדס הוא לא ההגדרה של החיל למפקד צוות הפועל בעורף האויב. כפי שניסח זאת סמל הנחתים סמית, "לא הרגשתי כל־כך בטוח מאז ביירות" (עמוד 219).

למרות שהנחתים כפופים לו מכורח ההיררכיה הצבאית, ברור שלוטננט ג'ובניק כאדוארדס הוא לא ההגדרה של החיל למפקד צוות הפועל בעורף האויב. גם במפקדה בסקוטלנד תהו ביחס ליכולתם של אדוארדס ואנשיו לשרוד ולאסוף מודיעין בשטח שבשליטת הרוסים. "לא בדיוק חומר של אס.אי.אס, מה?" (עמוד 262), העיר אחד הקצינים במפקדה, בהדגישו את הפער בין הכוח בפיקוד אדוארדס לצוות מיחידת העילית הבריטית המתמחה בפשיטות קומנדו ואיסוף מודיעין ונחשבת, אולי, לטובה בעולם.

אך אמון הנחתים באדוארדס גבר לאחר שהוביל אותם בפשיטה על חווה בה ניסו חיילים רוסים לאנוס אישה צעירה. אדוארדס נתקל בזקיף, "זינק קדימה וסכינו בידו, נועץ אותה בצווארו של האיש הגבוה ממנו. הרוסי החל לזעוק, אבל אדוארדס הפיל אותו אל הקרקע וחסם את פיו בידו השמאלית, תוך שהוא נועץ את הסכין שוב. אדוארדס כופף את ראשו של האיש לכיוון אחד ואת הסכין לכיוון השני. הסכין חרקה כאשר נתקלה במשהו קשה, וגופו של הקורבן התרפה" (עמוד 310). גם את מפקד הכוח הרוסי במקום הרג בצורה דומה.

בתגובה החלו הנחתים לכנותו "סקיפר", כפי שנהוג לכנות בחיל את מפקד הכוח. כתוצאה מן הפשיטה, הצטרפה האישה, ויגדיס שמה, לכוח (ונרקם סיפור אהבה בינה לבין אדוארדס). בהמשך צנחו וחברו לכוח לוחמי קומנדו בריטיים ובראשם "סמל ניקולס, חיל הנחתים המלכותי" (עמוד 461).

הכוח הרב־לאומי המשיך לסייר ולאסוף מודיעין ברחבי איסלנד עד שהתגלה, באחד הרגעים המותחים בספר, ומצא עצמו לוחם על חייו. "הנחתים פתחו באש והרוסים השיבו, מזנקים מעמדת מחסה אחת לשנייה" (עמוד 586). במובנים רבים, בספר מותח ומלא תפניות היה בעיני סיפור כוח "כלב־ציד" המותח והמעניין מכולם, ולא נגלה אם וכיצד נחלץ.

בפתח הספר ציטט קלנסי את קפטן אדוארד ל. ביץ׳, מפקד צוללת מעוטר בצי האמריקני במלחמת העולם השנייה ותיאורטיקן ללוחמה ימית, שקבע כי "משחר ההיסטוריה היה תפקידו של הצי להשפיע, ולעתים להכריע, בנעשה ביבשה" (עמוד 7). למעשה, טען ביץ׳, אלה "שנכשלו במבחן הכוח הימי – ומביניהם ראויים לציון אלכסנדר, נפוליאון והיטלר – נכשלו גם במבחן ההישרדות" (עמוד 7).

למרות זאת ניכר בספר כי גם קלנסי הכיר את הבדיחה שנהגו לספר בנאט"ו לפיה שני מפקדי טנקים סובייטים נפגשו בפאריס לאחר שכבשו אותה במלחמת העולם השלישית. אחד מהם שאל את חברו, "מי ניצח במלחמה האווירית?" מלחמות, רמזה הבדיחה, מוכרעות על הקרקע. וכך גם בספר.

סגן מפקד החזית הדרום מערבית הגנרל פאוול אלכסייב, קצין שריון בהכשרתו, מצא עצמו מפקד על אוגדה בפריצה לאלפלד שעל גדות נהר הווזר לאחר שנהרג מפקד אוגדה הסכים מפקד הארמייה לבקשתו ואמר "אוגדת הטנקים העשרים שלך. אתה יודע את המשימה" (עמוד 393).

אלכסייב, שפיקד שם לראשונה על כוחות בקרב, התגלה כמפקד מבריק. בשיאו של הקרב פקד על אנשיו: "העבר את החטיבה השנייה צפונה, בצע איגוף ונוע אל הגשרים, מהר ככל שניתן. אל תתחשבו באבידות והסתערו על השרים המחורבנים הללו! קצין מבצעים, לחץ ללא הפסק על כל יחידות האויב. אנחנו רוצים ללכוד אותם בצד הזה ולחסל אותם אם נוכל" (עמוד 396). תחת פיקודו הבקיעה האוגדה את מערכי ההגנה של נאט"ו וצלחה את נהר הליינה.

רק תודות להימור מושכל שביצע מפקד נאט"ו, גנרל רובינסון, הצליחו כוחות המערב להפוך את הקערה על פיה (ולא נגלה איך).

במקביל, באיסלנד, נחתה מן הים חטיבת נחתים בפיקוד קולונל לאו. הרוסים נערכו היטב, אבל לדבר לאו, "יש להם כאן בעיית הגנה קשה, ולנו יש את כל כוח האש שאנחנו צריכים" (עמוד 633). הכוח שנותר מהאוגדה המוטסת הרוסית התבצר בגבעה 914, ועל חטיבת הנחתים בפיקודו הוטל לכבוש אותה. ברגע הנכון פקד לאו: "עכשיו – הנע המסוקים עכשיו" (עמוד 664). המסוקים הנחיתו את "שתי הפלוגות בשוליה הדרומיים של הגבעה. הם הסתייעו במסוקי תקיפה סי־קוברה והסתערו בריצה לעבר עמדות הרוסים על הרכס הצפוני" (עמוד 664). הקרב הוכרע.

בעיני, הקטע המרגש בספר הוא כשביקר מפקד כוח המשלוח של הנחתים את אדוארדס שאושפז לאחר שנפצע בקרב באיסלנד והעניק לו עיטור על אומץ ליבו. "אתה ואנשיך עשיתם הרבה יותר מאשר להתחמק מהאויב, בחור" (עמוד 665), אמר הגנרל לאדוארדס והצמיד מדליה לחולצתו. "עבודה טובה, נחת!" (עמוד 665), שיבח אותו הגנרל. בתשובה, העיר אדוארדס שהוא בחיל האוויר. "מה כן? הדבר הזה כאן אומר שאתה נחת" (עמוד 665), סיכם הגנרל את הוויכוח. העיטור שהעניק היה צלב הצי, שהוא השני בחשיבותו בצבא האמריקני ומוענק רק לאנשי הצי והנחתים (לחיל האוויר וצבא היבשה יש גרסה משלהם).

קלנסי ובונד יודעים לכתוב, והם הצליחו להוציא מתחת ידם ספר מלחמה מצוין (גם אם בדיוני). אף שעשו לעצמם חיים קלים יחסית בסוגיות כמו הפעלת נשק גרעיני (ואי השימוש בו בספר) ויחסי הכוחות היבשתיים (שנטו במציאות דרמטית לטובת הרוסים), הרי שתיארו תרחיש אפשרי שבו באו לידי ביטוי תפיסות המלחמה של שני הצדדים ובכלל זה המהפכה בעניינים צבאיים וקרב אוויר־יבשה שפותחו בצבא האמריקני כמענה לאיום מצד ברית המועצות על אירופה. לסיכום, הם "הם הוציאו מתחת לידם סיפור סוחף ומרתק על טקטיקה, אסטרטגיה ולא פחות חשוב – על האדם בקרב.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על סערה אדומה עולה