פרוזה קצרה שעוסקת בהגירה, בגעגועים למולדת, בבריחה מהכאוס, ועל הפחד
מהתוהו ובואו.
הפרוזה חולקה לשלושה חלקים על שתי משפחות ומסופרת על ידי שתי אימהות ושני בניהם. פאריד וויטו.
התקופה: שנות השבעים בלוב וההפיכה הצבאית כאשר ב-1969 עלה לשלטון בלוב מועמר קדאפי.
משפחיה 1: פאריד וג'מילה – בן ואם
משפחה 2: ויטו ואנגלינה –בן ואם
ספר קטן עם מסר על הפחד, על הגעגועים למולדת, לנוף המדברי וגם לים הכחול.
משפחה 1-
פאריד גר בבית נמוך במדבר. ג'מילה אימו דואגת לו למקלוני שומשום לארוחת עשר בבוקר. משחקיו מסתכמים בגרירת עגלת אלומניום מחוברת לקופסת שימורים וטיפוס על עצים.
הוא עונד לצווארו קמע עם פנינים וקצוות שיער של בעלי חיים נגד עין הרע.
עומאר – אביו של פאריד טכנאי שמרכיב אנטנות לטבלזיה. עומר נרצח על ידי חובשי הקסדות הצהובות שנאמנים לשלטונו של קדאפי.
מוסא הסבא ופאריד קשורים מאוד והוא זה שמלמד את פאריד את רזי המדבר.
ציטוט עמוד 20: "המדבר הוא כמו אישה יפה, פניו לעולם אינם נחשפים לעין, הם מופיעים ונעלמים. משנים צורה וצבע, לעתים הוא וולקני, לעתים לבן כמלח. האופק בלתי נראה, רוקד ונודד כמו הדיונות."
האם והבן נאלצים לברוח מהמדבר ומהמיליציות שנאמנים לראיס לכיוון הים הכחול – לאיטליה.
ג'מילה נותרה אלמנה צעירה עם פאריד הילד שהמדבר הוא הקונכייה שלהם.
משפחה 2-
ויטו אוהב את הים הסוער. אימו אנגלינה פרודה מאביו.
הוא סיים את בית הספר עם עבודת גמר על הטריפוליטנים-האיטלקים של טריפולי שגורשו על ידי קדאפי בשנות השבעים.
הוא מתחתן עם סנטה והם מתפרנסים מיצור נרות דונג.
בנם הבכור שנולד מת ולאחר מכן נולדה להם בת.
מה שמפריד בין שתי המשפחות הוא הים הכחול.
הסיפור כתוב כפיוט על המצוקה והגעגוע של שתי המשפחות הללו.
השפה נעימה, ברורה ומטפורית ולמרות זאת, אני אישית לא התמוגגתי ממנו ולדעתי המסר מפוספס. הקריאה לשיקולכם.
לי יניני