ביקורת ספרותית על אדוני הארץ - המתנחלים ומדינת ישראל 2004 -1967 מאת עקיבא אלדר
ספר מעולה

---

הספר תורגם לאנגלית גרמנית, וערבית.
"אדוני הארץ" ספר מציע ניתוח היחסים שבין היהודים לערבים אחרי מלחמת ששת הימים . מתאר שינוי של גבהות לב "היבריס" של אנשים שרובם היו עד אז שיכים לזרם מתון יחסית שבא לידי ביטוי במפד"ל מלפני אותה מלחמה . מכאן לדעת כותביו החלה הידרדרות מוסרית שמקעקעת של הדמוקרטיה הישראלית . הכיבוש, וההתנחלות שבא בעקבותיו, הנצחון המוחץ . והתרוממות הרוח ביוני 1967, עם "שחרורם" של שטחי מולדת, והחזרה ל"ענתות ושילה", ( משה דיין) התפתח לטרגדיה מה שהחל כביכול ב"כיבוש נאור" (האם יש דבר כזה?) הפך, בעקבות הקמתן של התנחלויות באזורים מיושבים ברכוזי אוכלוסיה ערבית שהיה ברור שאינה רוצה בהם במהלך ההתנחלות פגעו לא רק בזכויות האדם הבסיסיות של שכניהם הפלסטינים, אלא גם בנורמות הבסיסיות של הדמוקרטיה הישראלית. מכאן הביטוי "אדוני הארץ".

אלדר וזרטל,כותבים "התפתחותן של ההתנחלויות לא היתה אפשרית בלעדי הסיוע המסיבי שקיבלו ממנגנוני המדינה השונים, בלי ההכשר המשפטי שזכו לו, וללא קשרי החיבה והתכלית שנרקמו בין המתנחלים לבין צמרת הצבא". ואכן, הממשלות כולן, הממסד המשפטי על מרכיביו השונים וצה"ל ומפקדיו הבכירים, כולם נתנו יד להרחבת מפעל ההתיישבות בשטחים. מי בשמחה, מי במחאה קלושה, מי בעצימת עין וקריצה ומי בהתעלמות מופגנת מהפרות מסיביות של החוק. איש אינו יכול להתחמק מאחריות.

מה שהתחיל בימיו של אשכול, שבחסות האופוריה של ניצחון מלחמת ששת הימים החלה את מלאכת ההתנחלות, דרך ממשלתו הראשונה של יצחק רבין, ששר הביטחון שלה, שמעון פרס, שיתף פעולה עם גוש אמונים והכשיר את עלייתם הלא-חוקית לקרקע של מתנחלי סבסטיה. ממשלתו של אהוד ברק, שבתקופתה "חל הגידול החד ביותר בהיקפי הבנייה בשטחים מאז חתימת הסכמי אוסלו" ., ועד ממשלתו של אריאל שרון, ש"בעודו מדבר על 'ויתורים כואבים'" המשיך "להרחיב את הבנייה בשטחים הקרובים ללבו, להעמיק את אחיזתה של תוכנית הקנטונים שלו בשטח, ולהזרים משאבי ענק להתנחלויות קיימות שלבשו אדרת של 'שכונות חדשות'" .

הרשויות המשפטיות לטענתם תרמו לכך לא מעט - החל ביועצים המשפטיים לממשלה דרך הפרקליטים הצבאיים, פרקליטות המדינה, ועד לבתי המשפט ואנשי אקדמיה - להכשרת הכיבוש וההתנחלויות, לאימוץ נורמות פסולות ואנטי-דמוקרטיות ולהשלמה עם "פריעת החוק מצד המתנחלים, ואי אכיפת החוק עליהם". גם כאן איש אינו יוצא נקי גם לא בתי המשפט.


השופטים הרשו לעצמם לכתוב את פסקי הדין שנראים לכאורה ולא לכאורה פוגעים בזכויות אדם משום שהקונצנזוס של החברה הישראלית ברובה היה השלמה עם הכרסום ההדרגתי והנמשך בנורמות הדמוקרטיות, ושהיא היתה מוכנה להשלים עם המצב שהתפתח בשטחים כפי שהיטיב להגדירו המשפטן-פוליטיקאי, אמנון רובינשטיין. בשטחים, הוא קבע, "יש אזרחים ישראלים עם מלוא הזכויות, ויש לא-אזרחים לא-ישראלים עם לא-זכויות".
אך יותר מכל, סיפורה של ההתנחלות הוא סיפורו של אריאל שרון. רבים מאוד שותפים למעשה ההתיישבות מעבר לקו הירוק, אך איש מהם לא השפיע עליו כמו שרון. החל בגירוש בדווים מאדמותיהם בפתחת רפיח כדי לפנות מקום להתנחלויות, עוד בהיותו אלוף פיקוד הדרום, דרך תמיכתו במתנחלי גוש אמונים שעלו לסבסטיה וסירבו להתפנות, בעודו משמש יועץ לראש הממשלה, יצחק רבין; עבור בקריאתו ב-1975 לשבש את אחד מביקוריו של שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, תוך שהוא קובע כי "יש להקים התנחלויות בכל יום ולהוכיח לאמריקאים שלממשלת רבין אין תמיכה בעם לנסיגה מיהודה ושומרון"; וכמובן בתפקידיו השונים בממשלות הליכוד, שבהם הופקד על ההתיישבות בשטחים ופעל ללא לאות להקים יישובים על כל גבעה ולסכל כל אפשרות של הסדר עתידי. כשר החוץ בממשלתו של בנימין נתניהו, לאחר חזרתו מהדיונים על הסכם ואי, קרא למתנחלים להשתלט על גבעות יהודה ושומרון כדי למנוע את מסירתן לידי הפלסטינים. אפשר להמשיך עוד ועוד, כי מפעל ההתיישבות בשטחים עוצב בדמותו ובצלמו של אריאל שרון,
שרון בסופו של דבר נאלץ . להתייצב מול עצמו ודברים ידועים.

אלדר וזרטל מתעדים בפירוט רב את צמיחתו של גוש אמונים, את שורשיו ההיסטוריים והאידיאולוגיים ואת אופני הפעולה הייחודיים שפיתח. הגוש הוא, לדבריהם, "התנועה הפוליטית המשוכללת והמשפיעה ביותר על החברה והדמוקרטיה שפעלה בישראל מאז הקמתה", וגם ה"מסוכנת שבהן". ואכן, גוש אמונים הוא דוגמה מובהקת ליכולתה של קבוצה קטנה, מאורגת היטב ובעלת אידיאולוגיה מגובשת, שחבריה דבקים בה ללא ערעור, להכתיב לאומה שלמה את סדר היום הלאומי, הפוליטי והחברתי.

את העולם מחלקים אנשי גוש אמונים לשניים. אלה המסכימים עם דרכם ומסייעים לה, וכל האחרים. ומי שסוטה מדרכם, גם אם קודם לכן היה יקירם, הופך מטרה "לשנאתם הקרה והמחושבת". כך שמעון פרס, שסייע לגוש בעלייתו לסבסטיה ובמעבר אנשיו לקדום. מרגע ששינה את טעמו והחל לדבר על הצורך בפשרה בשטחים, היה לאויב מר. לפתע הוא "מנוכר לחלוטין לעם היהודי... יהודי פולני אטום זה מעז לחלל את זכרם של המיליונים שנרצחו בידי הנאצים... הוא יהודי שאינו מרגיש נוח בארץ. הוא אדם ללא מולדת. חסר אלוה" אפילו מנחם בגין, מי שהכריז עם עלייתו לשלטון כי "יהיו עוד הרבה אלוני מורה", לא נמלט מחמת זעפם של אנשי גוש אמונים. "ומשעה שלא סיפק את כל חזונם, השתלחו בו ללא חשבון וללא סנטימנטים. בן-יום היה מבעל ברית לאויב".

מקום מרכזי בספר מוקדש לרבנים של אנשי הגוש. אלה, המקבלים שכרם מן המדינה, אינם מהססים לצאת נגדה ונגד כל מה שהדמוקרטיה הישראלית מייצגת. פסקי ההלכה שלהם, התרסתם מול מוסדות המדינה והגזענות הטבועה בהגותם, לכל אלה יש משקל מכריע בלגיטימציה שהם מעניקים להתנהגותם הפרועה של המתנחלים ולזלזולם בחוק. לא בכדי הבהיר יגאל עמיר כי לא היה רוצח את ראש הממשלה אם לא היו בנמצא פסקי הלכה שעליהם נתמך. איש מהרבנים האלה לא הועמד לדין עד היום, והם ממשיכים להסית באין מפריע.
כך נכתב שם:
"איש לא נתן עד היום, ולו דין ציבורי, על מעורבותו בפרשת ההתנחלויות", כותבים אלדר וזרטל, "שכן, זולת היותה של החברה הישראלית דמוקרטית פחות, אנושית פחות, רציונלית פחות ולעומת זאת גם ענייה יותר, מפולגת יותר, ורוויה יותר שנאה ומחלוקת בשל ההתנחלויות, חיי הרוב המכריע של הישראלים נמשכו באין מפריע בעוד ההתנחלויות כובשות את מדינת ישראל מזה והורסות את חיי הפלסטינים מזה".

» ביקורות נוספות של מיכאל
» ביקורות נוספות על אדוני הארץ - המתנחלים ומדינת ישראל 2004 -1967