ביקורת ספרותית על להיות ברפובליקת ויימאר - ספרית אופקים #263 מאת בעז נוימן

---

מהי כתיבה היסטורית? אם אבוא לסכם יום אחד את חיי בספר, איזה מקום יהיה בו לרבין, ביבי, פרס ואבו-מאזן? כרוב האנשים בהווה ובעבר, עיקר חיינו אינם מורכבים כמעט כלל מ"אירועי ההיסטוריה", אלא מההיסטוריה הפרטית והאישית שלנו: מקום היוולדנו, בית ספרנו, ביתנו, הורינו וכד', וכן מהפרקטיקות שלנו: הדברים שאנו קונים, האוכל שאנו אוכלים, הסרטים שאנו הולכים אליהם ועוד. ד"ר בעז נוימן הולך בדרך זו בפנותו לתאר את התקופה של גרמניה בין שתי מלחמות העולם, היא רפובליקת ווימר (1918-1933). בכדי לחמוק משני נרטיבים מקובלים בתיאור תקופה זו, דהיינו, הנרטיב ה"מקטרג", הרואה ברפובליקת ווימר את הדרך אל הנאציזם, והנרטיב ה"מסנגר" המבקש להראות כי לא היה בידי הגרמנים של אותה תקופה, נוכח ארועי ההיסטוריה (ההגבלות הכלכליות של הסכם וורסאי, נפילת הבורסה ב-29') להימנע מליפול לידי שלטון דיקטטורי כמו זה שכונן היטלר.

בעיקבות הפילוסופיה של היידגר מבקש נוימן להסתכל על "מופעי התקופה" – כיצד אנשים חיו ברפובליקת ווימר, מה הם עשו, כיצד הם התלבשו, אילו ניתוחים פלסטיים הם עשו ועוד.

אי אפשר להתעלם מין העובדה כי היידגר עצמו, השייך לזרם האקזיסטנציאליזם אשר מעמיד את חירות האדם ויכולתו להעניק משמעות לחייו במרכז, היה חבר רשמי במפלגה הנאצית, ואף כתב עבורה מספר מסות אידיאולוגיות. יחד עם זאת, כמו במדע, כאשר באים לנתח נושא כלשהו בהיסטוריה, ראוי שלא לתת לעובדה מסוג זה להטות את ההערכה של הניתוח ההיסטורי עצמו. נוימן משתמש בתורתו של היידגר ככלי פילוסופי-היסטורי ואין בכך בכדי לנקות או להפליל את היידגר עצמו.

קחו את מעשיכם היום-יומיים בהווה. האם יש לשפוט אותם מבחינה היסטורית נוכח הנעשה בשטחים, בסוריה או בכנסת או דרך מעשיכם שלכם? הפן הפוליטי הינו חלק מחיינו, אך מה גודלו? המחקר ההיסטורי היום מבקש לבדוק מה עשה האיש הפשוט ולא השליט עליו נכתב רבות. מה עשה הצייד בתקופה הפלאוליטית? מה עשה האיכר היווני במאה החמישית לפני הספירה או כיצד חיי טוחן בן המאה השש עשרה באיטליה (בספר: הגבינה והתולעים מאת קרלו גינצבורג).

כך, נכנס נוימן לעובי הקורה ומפרט את מעשיהם היום יומיים של בני התקופה ההיא: תרבות הפרסומת שהחלה להתגלות בכל מקום בערים, הפרקטיקות הרפואיות החדשות שכללו פרוטזות, טיפול פסיכואנליטי וניתוחים פלסטיים (יהודים למשל נהגו להקטין את אפם), הספורט הנהוג אז והאופנה, הרדיו והקולנוע. בכל זה מתגלה איזו ערגה גדולה לגרמניה שחייתה לפתע במין אביב קצר מועד, בין חורבן לאסון, ונדמה שנוימן מבקש לקחת אותנו לתקופה זו ולחיות אותה שוב בין אנשיה, לשבת בבית קפה ברלינאי ולהביט על העוברים ושבים אז.

מבחינה זו הספר אכן מצליח לעשות זאת - וכמו בן התקופה הקורא מטייל בין הפרקטיקות, אירועי הספורט, המשרדים, המרפאות, הבנקים ובתי הקולנוע וחיי שוב את אותם זמנים, משוחרר מאותה הערכה מוסרית הננקטת תכופות כאשר מדובר בעידן זה של טרום סופה, תמיד בדיעבד. בכל זה יש מעט מין הרומנטיקה, כמו בכל התייחסות לתקופה היסטורית אהובה (דוגמת הרנסנס או שנות הששים). אך שלא כמו הנוסטלגיה, נוימן מצליח לייצר עבור הקורא ערגה לתקופה ומקום שקודם לכן היו מושא לשאט נפש ושלילה מוחלטת. מבחינה זו הוא מהפכני: הוא נותן לנו נקודת מבט חדשה על המציאות ומאפשר לנו לבחון את גרמניה מחדש כאילו אנחנו עצמנו היינו אזרחיה, אי אז.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על להיות ברפובליקת ויימאר - ספרית אופקים #263