“בעז נוימן הוא בן גילי, יליד שנת 1971, ולדעתי זה ממש לא לעניין שהוא כבר פירסם ארבעה ספרים, שלושה ספרי עיון וספר פרוזה אחד, בעוד שאני כותבת בעיקר פתקים לסופר, מבחנים באנגלית וכמה סקירות פה ושם באתר "סימניה". אבל אם נניח רגע את הקינאה הקטנונית אך המובנת בצד, עליי להודות שיצא לו ממש לא רע, או אם נדייק טוב מאוד.

הספר "להיות ברפובליקת ויימאר" סוקר ובעיקר מתאר את אותה רפובליקה אומללה שקמה לאחר מלחה"ע ה-2 וקרסה עם עלייתו של הרייך השלישי. לא בכדי בחר המחבר בפועל "להיות" עבור כותרת ספרו, ולא בפעלים אחרים. לגבי דידו כל קיומה של התקופה הוא קיום בהווה, קיום שהוא בגדר לראות ולהיראות. לכן, הוא בוחר שלא לעסוק בפוליטיקה של התקופה ובאחריתה העגומה אלא בהווה שלה, תוך התמקדות במאפיינים פנומנולוגיים, כלומר בנראה על פני השטח. זו הסיבה שתצלום הכריכה (היפהפה לדעתי) מציג דמות של אישה מן השורה, מזכירה בתחנת הרדיו בקלן, ולא דמות פוליטית, כי אישה זו בהווייתה, בגדיה, המראה שלה ושפת הגוף שלה, מייצגת באופן הטוב ביותר את רוח התקופה ומשמעותה.

המחבר ערך מחקר אינטנסיבי ומקיף מאוד, הכולל מגוון רחב מאוד של מקורות כתובים, מצולמים, מושמעים ומוסרטים על מנת להעביר לנו באופן הטוב והרחב ביותר כיצד נראו החיים באותם שנים ומה הייתה המשמעות של אותה ניראות. מקורותיו מגיעים מן העיתונות היומיומית, מצילומי אופנה, שידורי רדיו, פירסומות, טקסטים ספרותיים, דוחות רפואיים, מכתבים פרטיים ועוד ועוד.

עושר המקורות והדיון בהם מחולק לפרקים העוסקים בנושאים המוכרים לנו פחות מהמחקר ההיסטורי ונושקים יותר לסוציולוגיה, לאנתרופולוגיה ולתקשורת. נוימן דן בין השאר בתרבות הפרסומת, בקוסמטיקה ופרוטזות, בפסיכואנליזה ובעוד תחומים מגוונים. המשותף להם הוא הניתוח המבני, לאורך תקופת זמן ארוכה תוך התרכזות בקבוצות אנשים גדולות ולא באירועים ובאישים. בעקבות היידגר, נוימן טוען כי "להיות זה להופיע" ולכן הוא מנתח את רפובליקת ויימאר כתרבות שעסקה בניראות, בהופעה ובהתחזות. המחקר שלו אינו נראטיבי ואינו הסברי, הוא לא מקטרג על רפובליקת ויימאר וגם לא מסנגר עליה, אלא דן בדברים כמו שהם מציגים את עצמם. זוהי גישה שונה וייחודית, בעיקר כלפי היסטוריה גרמנית מודרנית, הדורשת סבלנות מסויימת מן הקורא, שיודע את המשך הסיפור ומתקשה להשתחרר ממנו, ושאינו מורגל בסוג כזה של כתיבה שאינו נראטיבי-הסברי.

יחד עם זאת, גישה ייחודית זו, שאינה מתאמצת להסביר וללמד את "הלקח ההיסטורי" מספקת פרספקטיבה חדשה ומרעננת למציאות של אותה תקופה. כמו כן, העיסוק בנראה, המזכיר מאוד היבטים של המציאות של ימינו (כן, כן, שוב מסתבר שלא המצאנו את הגלגל) שופך אור גם על תופעות בנות זמננו. עם זאת, הספר מאוד מנוכר, והכתיבה מאוד לא אישית ואנושית. למדתי ממנו הרבה אך אני לא בטוחה שזהו סגנון הכתיבה ההיסטורית (או בכלל) המועדף עליי.”

“ספר מעולה. ספרית אופקים הצליחה שוב להביא לנו ספר מעורר מחשבה ומטלטל. כולנו למדנו שגרמניה בין שתי המלחמות הייתה תוהו ובוהו חברתי, כלכלי ומדיני. שאלו הן הסיבות לעליית היטלר לשילטון. ואני, כמו הרבה אחרים, לא הבנתי איך הגרמנים לא הבינו מה קורה סביבם. למה לא ברחו, למה לא הורידו את היטלר. עד הספר של בועז נוימן. פתאום נגלה לי העולם האחר של גרמניה בין המלחמות. חיי היום-יום של האדם הגרמני בפרספקטיבה רחבה. נכון, השפלת ורסאי הייתה שם ברקע. נכון, היו שנים קשות של אינפלציה מטורפת, אבל מדובר בשנתיים. אבל חוץ מזה היו עוד המון דברים. הייתה אומנות, והיו חיי יום יום והייתה התפתחות טכנולוגית מדהימה, והייתה אופנה והיו פירסומות ששיגעו את כולם. והיו הוגי רוח נפילים. ונוצרה ופרחה התאוריה הפרוידיאנית. פשוט תענוג לאדם שוחר תרבות. נוימן לא יצר מציאות חד צדדית, ההיפך הוא הנכון. התחושה היא שהיטלר היה שם. ברקע. הם הכירו אותו. ידעו על קיומו, אבל מה זה מול חייהם? בפעם הראשונה הבנתי מדוע אנשים נשארו שם, מדוע הם ויתרו להיטלר, מדוע היהודים לא ברחו לארץ ישראל או לפחות לאמריקה. וככל שהבנתי יותר, כך נבהלתי ובחנתי את המציאות שלנו. לבדוק - אולי גם אנחנו באותו המצב...”

“מהי כתיבה היסטורית? אם אבוא לסכם יום אחד את חיי בספר, איזה מקום יהיה בו לרבין, ביבי, פרס ואבו-מאזן? כרוב האנשים בהווה ובעבר, עיקר חיינו אינם מורכבים כמעט כלל מ"אירועי ההיסטוריה", אלא מההיסטוריה הפרטית והאישית שלנו: מקום היוולדנו, בית ספרנו, ביתנו, הורינו וכד', וכן מהפרקטיקות שלנו: הדברים שאנו קונים, האוכל שאנו אוכלים, הסרטים שאנו הולכים אליהם ועוד. ד"ר בעז נוימן הולך בדרך זו בפנותו לתאר את התקופה של גרמניה בין שתי מלחמות העולם, היא רפובליקת ווימר (1918-1933). בכדי לחמוק משני נרטיבים מקובלים בתיאור תקופה זו, דהיינו, הנרטיב ה"מקטרג", הרואה ברפובליקת ווימר את הדרך אל הנאציזם, והנרטיב ה"מסנגר" המבקש להראות כי לא היה בידי הגרמנים של אותה תקופה, נוכח ארועי ההיסטוריה (ההגבלות הכלכליות של הסכם וורסאי, נפילת הבורסה ב-29') להימנע מליפול לידי שלטון דיקטטורי כמו זה שכונן היטלר.

בעיקבות הפילוסופיה של היידגר מבקש נוימן להסתכל על "מופעי התקופה" – כיצד אנשים חיו ברפובליקת ווימר, מה הם עשו, כיצד הם התלבשו, אילו ניתוחים פלסטיים הם עשו ועוד.

אי אפשר להתעלם מין העובדה כי היידגר עצמו, השייך לזרם האקזיסטנציאליזם אשר מעמיד את חירות האדם ויכולתו להעניק משמעות לחייו במרכז, היה חבר רשמי במפלגה הנאצית, ואף כתב עבורה מספר מסות אידיאולוגיות. יחד עם זאת, כמו במדע, כאשר באים לנתח נושא כלשהו בהיסטוריה, ראוי שלא לתת לעובדה מסוג זה להטות את ההערכה של הניתוח ההיסטורי עצמו. נוימן משתמש בתורתו של היידגר ככלי פילוסופי-היסטורי ואין בכך בכדי לנקות או להפליל את היידגר עצמו.

קחו את מעשיכם היום-יומיים בהווה. האם יש לשפוט אותם מבחינה היסטורית נוכח הנעשה בשטחים, בסוריה או בכנסת או דרך מעשיכם שלכם? הפן הפוליטי הינו חלק מחיינו, אך מה גודלו? המחקר ההיסטורי היום מבקש לבדוק מה עשה האיש הפשוט ולא השליט עליו נכתב רבות. מה עשה הצייד בתקופה הפלאוליטית? מה עשה האיכר היווני במאה החמישית לפני הספירה או כיצד חיי טוחן בן המאה השש עשרה באיטליה (בספר: הגבינה והתולעים מאת קרלו גינצבורג).

כך, נכנס נוימן לעובי הקורה ומפרט את מעשיהם היום יומיים של בני התקופה ההיא: תרבות הפרסומת שהחלה להתגלות בכל מקום בערים, הפרקטיקות הרפואיות החדשות שכללו פרוטזות, טיפול פסיכואנליטי וניתוחים פלסטיים (יהודים למשל נהגו להקטין את אפם), הספורט הנהוג אז והאופנה, הרדיו והקולנוע. בכל זה מתגלה איזו ערגה גדולה לגרמניה שחייתה לפתע במין אביב קצר מועד, בין חורבן לאסון, ונדמה שנוימן מבקש לקחת אותנו לתקופה זו ולחיות אותה שוב בין אנשיה, לשבת בבית קפה ברלינאי ולהביט על העוברים ושבים אז.

מבחינה זו הספר אכן מצליח לעשות זאת - וכמו בן התקופה הקורא מטייל בין הפרקטיקות, אירועי הספורט, המשרדים, המרפאות, הבנקים ובתי הקולנוע וחיי שוב את אותם זמנים, משוחרר מאותה הערכה מוסרית הננקטת תכופות כאשר מדובר בעידן זה של טרום סופה, תמיד בדיעבד. בכל זה יש מעט מין הרומנטיקה, כמו בכל התייחסות לתקופה היסטורית אהובה (דוגמת הרנסנס או שנות הששים). אך שלא כמו הנוסטלגיה, נוימן מצליח לייצר עבור הקורא ערגה לתקופה ומקום שקודם לכן היו מושא לשאט נפש ושלילה מוחלטת. מבחינה זו הוא מהפכני: הוא נותן לנו נקודת מבט חדשה על המציאות ומאפשר לנו לבחון את גרמניה מחדש כאילו אנחנו עצמנו היינו אזרחיה, אי אז.”