הספר "תחנות כבות" הוא אסופת יצירות וגם פרויקט. נסיון לכלול חלק חשוב מיצירתו של דוד פוגל בספר אחד. לכן הוא ליקוטי באופיו: יומן; רומאן מעין אוטוביוגרפי; סיפורת ושיר אחד. הסך הכל מאיר את חייו ואת עולמו של דוד פוגל. הספר הזה ואחרית הדבר המעמיקה של מנחם פרי, מיועדים מן הסתם למתעניינים בפוגל וביצירתו, אבל הם, לדעתי, מעניינים כשלעצמם.

הסיפור הראשון "נוכח הים" מספר על כפר נופש בצרפת, קרוב לגבול עם איטליה. זוגות מגיעים לנפוש בקיץ. לכאורה עניין של מה בכך, אך הסופר משתמש במעבר הזה בין שגרת חיים אחת, פיסית ונפשית (מקום המגורים הקבוע) לבין האחרת (חופשה) כדי לבחון את ההתנהגות האנושית. "הרכבת עמדה לבוא בכל רגע. הם עמדו על הרציף ושתקו. לא היה להם מה לומר זה לזה, משום שהיה להם הרבה מאד לומר זה לזה". כך בשני משפטים תמציתיים מצליח המחבר להביא את היצירה שהתנהלה על מי מנוחות, באופן יחסי, לשיא. אפשר שהמחבר רצה ליצור ניגוד – "להרדים" את עירנותו של הקורא נוכח הסיפור הקיצי הקליל לכאורה. התוצאה היא סיפור מעניין המעוטר בגודש תיאורים יפים ומשכנעים כשלעצמם, אם כי לעיתים מעייפים, של ההוויה בקיץ בקיץ על חוף הים-התיכון, על דמויותיה הססגוניות ונופיה. ממליץ בחום שלא לקרוא את הכתוב על כריכת הספר. העורכים החליטו משום מה לגלות את סופו של הסיפור. ספוילר מושלם.

הסיפור השני "כולם יצאו לקרב", נכתב ככל הנראה בדם ליבו של פוגל. על פי הכתוב על כריכת הספר, זהו למעשה מעין רומן אוטוביוגרפי, המבוסס במידה מסוימת על מעצרו בצרפת בשל היותו נתין אוסטרי. פוגל אינו חוסך את שבטו מצרפת, זו המתאנה לפליטי חסרי ישע אבל המסרים העיקריים הם, לעניות דעתי, שניים: ראשית, גם כאשר האנושות חווה מהלכים הרי גורל, אלה מבוצעים בסופו של דבר על ידי אינדיבדואלים: מפקד מחנה מעצר, סמל או חייל פשוט – הגיבור בילה בכמה מחנות מעצר כגון בורג; ארנדון ולוריול, וכך כנראה גם פוגל - יכול לנהוג באנושיות בכלואים או לגלות אטימות. הוא הדין בעצורים: פוגל מתאר גלריה כמעט אינסופית של טיפוסים ססגוניים המנסים לשרוד בשגרת מחנות המעצר. שנית, היאוש הקיומי של היחיד הנובע מחוסר יכולתו למצות את חייו ולחיות עם הנפשות האהובות עליו "האשה שוכבת חולה, הילדה אצל זרים. מיד ידע מתי אראן, או אם בכלל אראן אי-פעם. כך או כך, אני את המלחמה בלי ספק הפסדתי. מפלל אני להיטלר מפלה, אבל גם להם, לצרפתים, מאחל אני לקח הגון. רק תקופת חיים אחת לי, אחת ויחידה, מוגבלה בזמן. ויקרים לי חיי, יקרים מכל אומות העולם וסכסוכיהם האוויליים. חיי לי לבדי ניתנו, לחיותם עד כלות, עד קרקעיתם. איני רוצה לתיתם לאיש, ואין איש רשאי לחמוס אותם ממני.....חיי כל אדם חד-פעמיים הם, וזכאי כל איש לעשות בחייו כרצונו. אחרים – אסור שיתערבו. אך מה בצע לי בידיעת כל זה, כשבידיהם אני?".

התיאורים של פוגל את שגרת המחנה קשים ומקימים לתחיה פרק לא מעורר כבוד בתולדותיה של צרפת. הסיפור מעניין אם כי, לדעתי, מעט ארוך מדי ולעיתים תיאורי היומיום חוזרים על עצמם באופן זה או אחר.

על הסיפור השלישי "בבית המרפא", כתבתי ביקורת נפרדת . בעיני הסיפור הכתוב מצוין. הוא מתרחש בבית מרפא לחולי שחפת מהמעמד הנמוך. ובמרכזו צעיר גמלוני ומגושם בשם אורניק. הכרות עם צעירה מביאה לתפנית דרמטית בעלילה.

החלק הרביעי (אם להתעלם מהסיפור הקצרצר המשעשע "הדייר") הוא היומן של פוגל מעזיבת וילנה ועד לאחר חזרתו אל וינה לאחר שחרור ממחנה המעצר במהלך מלחמת העולם הראשונה (בהיותו נתין רוסי). היומן אמנם מספק אשנב לעולמו של פוגל ולהך מחשבתו, אך הוא מייגע למדי ומלא ברחמים עצמיים. מעלתו של יומן זה שהוא מסייע לקרוא להבין את יותר את דמותו של גיבור "כולם יצאו לקרב".

השורה התחתונה: אסופה מעניינת. כתיבה יפה אך לעיתים מייגעת ולעיתים מהולה ברחמים עצמיים ("קצות הימים"). יש בה אבחנות חדות לגבי הטבע האנושי במצבים משתנים וגם אירוניה מרובה ("כולם יצאו לקרב". "מול הים"). מומלץ.

הספר "תחנות כבות" הוא אסופת יצירות וגם פרויקט. נסיון לכלול חלק חשוב מיצירתו של דוד פוגל בספר אחד. לכן הוא ליקוטי באופיו: יומן; רומאן מעין אוטוביוגרפי; סיפורת ושיר אחד. הסך הכל מאיר את חייו ואת עולמו של דוד פוגל. הספר הזה ואחרית הדבר המעמיקה של מנחם פרי, מיועדים מן הסתם למתעניינים בפוגל וביצירתו, אבל הם, לדעתי, מעניינים כשלעצמם.

הסיפור הראשון "נוכח הים" מספר על כפר נופש בצרפת, קרוב לגבול עם איטליה. זוגות מגיעים לנפוש בקיץ. לכאורה עניין של מה בכך, אך הסופר משתמש במעבר הזה בין שגרת חיים אחת, פיסית ונפשית (מקום המגורים הקבוע) לבין האחרת (חופשה) כדי לבחון את ההתנהגות האנושית. "הרכבת עמדה לבוא בכל רגע. הם עמדו על הרציף ושתקו. לא היה להם מה לומר זה לזה, משום שהיה להם הרבה מאד לומר זה לזה". כך בשני משפטים תמציתיים מצליח המחבר להביא את היצירה שהתנהלה על מי מנוחות, באופן יחסי, לשיא. אפשר שהמחבר רצה ליצור ניגוד – "להרדים" את עירנותו של הקורא נוכח הסיפור הקיצי הקליל לכאורה. התוצאה היא סיפור מעניין המעוטר בגודש תיאורים יפים ומשכנעים כשלעצמם, אם כי לעיתים מעייפים, של ההוויה בקיץ בקיץ על חוף הים-התיכון, על דמויותיה הססגוניות ונופיה. ממליץ בחום שלא לקרוא את הכתוב על כריכת הספר. העורכים החליטו משום מה לגלות את סופו של הסיפור. ספוילר מושלם.

הסיפור השני "כולם יצאו לקרב", נכתב ככל הנראה בדם ליבו של פוגל. על פי הכתוב על כריכת הספר, זהו למעשה מעין רומן אוטוביוגרפי, המבוסס במידה מסוימת על מעצרו בצרפת בשל היותו נתין אוסטרי. פוגל אינו חוסך את שבטו מצרפת, זו המתאנה לפליטי חסרי ישע אבל המסרים העיקריים הם, לעניות דעתי, שניים: ראשית, גם כאשר האנושות חווה מהלכים הרי גורל, אלה מבוצעים בסופו של דבר על ידי אינדיבדואלים: מפקד מחנה מעצר, סמל או חייל פשוט – הגיבור בילה בכמה מחנות מעצר כגון בורג; ארנדון ולוריול, וכך כנראה גם פוגל - יכול לנהוג באנושיות בכלואים או לגלות אטימות. הוא הדין בעצורים: פוגל מתאר גלריה כמעט אינסופית של טיפוסים ססגוניים המנסים לשרוד בשגרת מחנות המעצר. שנית, היאוש הקיומי של היחיד הנובע מחוסר יכולתו למצות את חייו ולחיות עם הנפשות האהובות עליו "האשה שוכבת חולה, הילדה אצל זרים. מיד ידע מתי אראן, או אם בכלל אראן אי-פעם. כך או כך, אני את המלחמה בלי ספק הפסדתי. מפלל אני להיטלר מפלה, אבל גם להם, לצרפתים, מאחל אני לקח הגון. רק תקופת חיים אחת לי, אחת ויחידה, מוגבלה בזמן. ויקרים לי חיי, יקרים מכל אומות העולם וסכסוכיהם האוויליים. חיי לי לבדי ניתנו, לחיותם עד כלות, עד קרקעיתם. איני רוצה לתיתם לאיש, ואין איש רשאי לחמוס אותם ממני.....חיי כל אדם חד-פעמיים הם, וזכאי כל איש לעשות בחייו כרצונו. אחרים – אסור שיתערבו. אך מה בצע לי בידיעת כל זה, כשבידיהם אני?".

התיאורים של פוגל את שגרת המחנה קשים ומקימים לתחיה פרק לא מעורר כבוד בתולדותיה של צרפת. הסיפור מעניין אם כי, לדעתי, מעט ארוך מדי ולעיתים תיאורי היומיום חוזרים על עצמם באופן זה או אחר.

על הסיפור השלישי "בבית המרפא", כתבתי ביקורת נפרדת . בעיני הסיפור הכתוב מצוין. הוא מתרחש בבית מרפא לחולי שחפת מהמעמד הנמוך. ובמרכזו צעיר גמלוני ומגושם בשם אורניק. הכרות עם צעירה מביאה לתפנית דרמטית בעלילה.

החלק הרביעי (אם להתעלם מהסיפור הקצרצר המשעשע "הדייר") הוא היומן של פוגל מעזיבת וילנה ועד לאחר חזרתו אל וינה לאחר שחרור ממחנה המעצר במהלך מלחמת העולם הראשונה (בהיותו נתין רוסי). היומן אמנם מספק אשנב לעולמו של פוגל ולהך מחשבתו, אך הוא מייגע למדי ומלא ברחמים עצמיים. מעלתו של יומן זה שהוא מסייע לקרוא להבין את יותר את דמותו של גיבור "כולם יצאו לקרב".

השורה התחתונה: אסופה מעניינת. כתיבה יפה אך לעיתים מייגעת ולעיתים מהולה ברחמים עצמיים ("קצות הימים"). יש בה אבחנות חדות לגבי הטבע האנושי במצבים משתנים וגם אירוניה מרובה ("כולם יצאו לקרב". "מול הים"). מומלץ.