''תחנות כבות'' זה שם של ספר מושלם.
עד שמצאתי אותו בחנויות יד2, וכמעט התייאשתי, קניתי בלב שלם (למרות המצב הלא חדש), והנה קראתי אותו.

הוא כולל את רוב רובן של יצירותיו הספרותיות שפוגל כתב (חוץ מרומן וינאי, וחיי נישואים), ומורכב מנובלות, יומנים, וסיפור חצי אוטוביוגרפי.
מה שאני מוצא בפוגל שכלכך מושך אותי, זאת הכתיבה הנפלאה, התיאורים הצבעוניים והמשובבים, הזווית האישית שלו (תובנות והנחות), וכל זה לצד עלילות שמורכבת בטעם טוב, ולהלן:

הספר פותח ב''נוכח הים'', שמביאה את כל השבחים שכתבתי לידי ביטוי, בצורה המדויקת והשלמה ביותר.
בליל של מחשבות ורגשות, שמוגשות בשפה הארכאית והמצוירת שלו, פשוט הנאה צרופה.
הנובלה בנויה מזוג שהגיע לנפוש בכפר דייגים ששוכן על חוף, והסיפור סובב על המפגש של כל אחד מהם, עם הדמויות האחרות. בלי לשכוח כמובן את הטבע שמסביב. בסופה של עלילה זו מתגבש לרומן אהבה חפוז בין הזוג, וההתנגשוית של כל אחד מהם עם מאהב/ת מאיזה צד שהוא.

מיד אחרכך מובא ה''בטן'' של הספר, עם הסיפור הלא קצר, ''כולם יצאו לקרב'', שמגולל את דרכו של וינרט אחד, בין כמה וכמה מחנות ריכוז צרפתיים (זה כביכול מתאר את קורותיו של פוגל עצמו, אבל במין פרודיה מסוימת, עם שינויים מסוימים.) {שאגב- פוגל החביא את הכתבים בגינה של מבוגרת שהתגורר אצלה, ורק אחרי זה הגיע מכר שלו, חפר והוציא אותם}
הפנינה העיקרית בסיפור הזה, היא האבחנה של פוגל את את האנשים המגוונים בכל מחנה בפני עצמו, יחד עם סרקזם וקצת הומור, עם תיאורים של בני אנוש מהסוגים שאולי תוכלו להצביע עליהם, כאילו הכרתם אותם.

אחריו מגיעה הנובלה השניה, שקראתי לא מזמן בפני עצמה ''בבית המרפא'', ודווקא בספר הזה דילגתי עליה, כדי לשמור אותה לזמן אחר. אני עוד זוכר אותה, ויכול להגיד בלב שלם שנהנתי ממנה מאוד, בעיקר מהעלילה ורצף המקרים- בייחוד הסוף (בלי ספוילרים, אחרי הכל...).

ולבסוף, היומנים האישיים שלו, ''קצות הימים''
שמתפרשים על כמה וכמה שנים, וחושפים את האישיות מהגיל הצעיר יותר שלו. מצאתי בה הרבה הזדהות, חמלה, ואפילו קצת כעסתי עליו.
האפיון העיקרי שלהם, מלבד המחשבות והתובנות, זה המרמור והפסימיות, שלפעמים קצת מקשה.

ספר מומלץ. מומלץ כי פוגל; בגלל הכתב, ובגלל התיאורים והיופי.
את שאר הספרים שלו כבר קניתי לא מזמן, ואך תכף, אקרא את הרומן הבא שלו.
בהנאה!

''תחנות כבות'' זה שם של ספר מושלם.
עד שמצאתי אותו בחנויות יד2, וכמעט התייאשתי, קניתי בלב שלם (למרות המצב הלא חדש), והנה קראתי אותו.

הוא כולל את רוב רובן של יצירותיו הספרותיות שפוגל כתב (חוץ מרומן וינאי, וחיי נישואים), ומורכב מנובלות, יומנים, וסיפור חצי אוטוביוגרפי.
מה שאני מוצא בפוגל שכלכך מושך אותי, זאת הכתיבה הנפלאה, התיאורים הצבעוניים והמשובבים, הזווית האישית שלו (תובנות והנחות), וכל זה לצד עלילות שמורכבת בטעם טוב, ולהלן:

הספר פותח ב''נוכח הים'', שמביאה את כל השבחים שכתבתי לידי ביטוי, בצורה המדויקת והשלמה ביותר.
בליל של מחשבות ורגשות, שמוגשות בשפה הארכאית והמצוירת שלו, פשוט הנאה צרופה.
הנובלה בנויה מזוג שהגיע לנפוש בכפר דייגים ששוכן על חוף, והסיפור סובב על המפגש של כל אחד מהם, עם הדמויות האחרות. בלי לשכוח כמובן את הטבע שמסביב. בסופה של עלילה זו מתגבש לרומן אהבה חפוז בין הזוג, וההתנגשוית של כל אחד מהם עם מאהב/ת מאיזה צד שהוא.

מיד אחרכך מובא ה''בטן'' של הספר, עם הסיפור הלא קצר, ''כולם יצאו לקרב'', שמגולל את דרכו של וינרט אחד, בין כמה וכמה מחנות ריכוז צרפתיים (זה כביכול מתאר את קורותיו של פוגל עצמו, אבל במין פרודיה מסוימת, עם שינויים מסוימים.) {שאגב- פוגל החביא את הכתבים בגינה של מבוגרת שהתגורר אצלה, ורק אחרי זה הגיע מכר שלו, חפר והוציא אותם}
הפנינה העיקרית בסיפור הזה, היא האבחנה של פוגל את את האנשים המגוונים בכל מחנה בפני עצמו, יחד עם סרקזם וקצת הומור, עם תיאורים של בני אנוש מהסוגים שאולי תוכלו להצביע עליהם, כאילו הכרתם אותם.

אחריו מגיעה הנובלה השניה, שקראתי לא מזמן בפני עצמה ''בבית המרפא'', ודווקא בספר הזה דילגתי עליה, כדי לשמור אותה לזמן אחר. אני עוד זוכר אותה, ויכול להגיד בלב שלם שנהנתי ממנה מאוד, בעיקר מהעלילה ורצף המקרים- בייחוד הסוף (בלי ספוילרים, אחרי הכל...).

ולבסוף, היומנים האישיים שלו, ''קצות הימים''
שמתפרשים על כמה וכמה שנים, וחושפים את האישיות מהגיל הצעיר יותר שלו. מצאתי בה הרבה הזדהות, חמלה, ואפילו קצת כעסתי עליו.
האפיון העיקרי שלהם, מלבד המחשבות והתובנות, זה המרמור והפסימיות, שלפעמים קצת מקשה.

ספר מומלץ. מומלץ כי פוגל; בגלל הכתב, ובגלל התיאורים והיופי.
את שאר הספרים שלו כבר קניתי לא מזמן, ואך תכף, אקרא את הרומן הבא שלו.
בהנאה!