מספר טוב צריך להחלים.


הביקורת הקודמת שלי על ספר של הוב היה בסיומה של טרילוגיית הרואים למרחק. ןכן, די איבדתי את עצמי שם.

זה קשה.
זה באמת נורא נורא קשה.
מאיפה להתחיל? מאיפה להתחיל את הרושם שהותירה הסדרה הזו עלי? איך לתאר את הרגשות שלי?

אי אפשר. פשוט בלתי אפשרי.
מזה הרבה זמן, ספר הצליח לגרום לי לבכות.
וזה, לא סתם דמעה בודדת, אלא יותר.

ואני יושבת כאן מול המחשב, אצבעותי על המקלדת, ופשוט לא יודעת מה לכתוב,
כי אני ריקה,
ריקה מהדבר שמילא אותי עד לפני זמן קצר.

לא סתם קראתי את הספרים. לא סתם ליוויתי את פיץ.
אני הייתי פיץ.
אני הייתי בכאבו.
חוויתי את רגשותיו.

החותם שהותיר בי הספר הזה עמוק.
משאיר לי חומר למחשבה גם שבוע ויותר מאז סיימתי אותו.
הכתיבה מדהימה.
העלילה מופלאה.
מעבר למילים שלי, הדלות גם ככה.

וזהו.

דמיינו סרט בסגנון המערב בפרוע, הבהלה לזהב.
תוסיפו לתסריט שני נערים, קצת דילמות דתיות ומוסריות, קצת רומנטיקה-
ותקבלו את הספר "סילבר סיטי".

זה לא אומר שזה ספר גרוע! בכלל לא!- אלא שבמשך הקריאה, תמיד היה חלק בראש שלי שתרגם את הסרט לתסריט.
והוא בקושי התאמץ, החלק הזה.
זו לא תהיה ביקורת ארוכה, אבל אני רוצה לצטט חלק מהספר- פסקה, ש... ובכן- אהבתי במיוחד.

"העולם מגעיל. רוב האנשים ירמו אותך אם תהיה להם הזדמנות, נשים ינצלו אותך כדי לזכות בטובות הנאה, חברים יבגדו בך בעבור בצע כסף, וערכך נמדד לפי כמות המטבעות שיש לך בארנק. אבל...
על כל אדם כזה, כל בוגד\שחצן\קנאי\מתנשא\שקרן, יהיה איש שיחזיר לך את הארנק אם תאבד אותו, תהיה אישה שתאהב אותך אהבת אמת, יהיה חבר שיסכן את חייו בשכדי לסייע לך, ויהיה אדם שיביט בך ויתרשם מהאישיות יוצאת הדופן שלך, למרות שכיסיך ריקים ממטבעות.
ולמען האנשים הללו, אדם, שווה לחיות בעולם המטורף בו אנו חיים."

אני יודעת, אני יודעת... די קלישאתי.
אבל זה בכל זאת משפט יפה שראוי למקום על הקיר לצד השולחן שלי- בין הציטוט של דמבלדור לבין האמרה "חדר ללא ספרים הוא כמו גוף ללא נשמה".

ספר יפה, לא הייתי אומרת קליל- אבל ספר ליום יומיים (שלושה, ארבעה...) שאפשר להנות ממנו (מאוד, אפילו- ואני בקושי הנחתי אותו מהיד!).

הייתי אומרת ד'- ח'.

מגב הספר:
"בעיצומה של הבהלה לזהב, בעידן של בוקרים, אינדיאנים, שודדים ומחפשי אוצרות, יוצא אדם, נער יהודי בן שבע עשרה, לניו יורק בחיפוש אחר אמו, שנטשה אותו בהיותו תינוק. שם, הוא פוגש במָלְקוֹלְם, נער רחוב אירי, המחליט לקחת אותו תחת חסותו ולשמור עליו מפגעי העיר הגדולה.
אדם מתייאש מהחיפוש אחר אמו ומעוניין לשוב לביתו, אולם בעקבות סדרה של אירועים מפתיעים, מגלה אדם שאמו נמצאת בסילבר סיטי, עיר חדשה במערב הפרוע, אליה נוהרים אנשים רבים בחיפוש אחר מכרות כסף.
השניים מחליטים לצאת מערבה במטרה להתעשר ולמצוא את אמו של אדם. בסילבר סיטי הם עוברים הרפתקאות מסמרות שיער: מפגש עם כנופיית שודדים גזענית, חטיפה בידי אינדיאנים, דו קרב לאור יום ועוד... הם מגלים עולם חדש שלא הכירו: עולם של אהבה, של אומץ וגבורה והכל בליווי ההרפתקאות והמתח שאפיינו את התקופה המופלאה, שנקראת "המערב הפרוע"."

מומלץ בחום^^

ביקורות נזעמות כבר קראתי על הספר הזה.
גם כאלו שהחליטו שהוא ספר ממש ממש (אבל ממש!) מדהים.
וזו תהיה ביקורת ניטרלית לחלוטין.
(אני מקווה)

החיסרון הכי בולט של הספר, מהחוויה שלי איתו-
הוא נגמר מהר.
כל כך מהר, שלא הספקתי לקבוע דעה אחידה על הדמויות.
כל כך מהר, שאני כמעט ולא זוכרת איך קוראים להם!
כל כך מהר, שבקושי הבנתי את הרקע של הסיפור.

לא נהנתי מאוד לקרא את הספר וגם לא ההפך, הוא פשוט ניטרלי כזה. אורירי וחולף.
המחשבה היחידה שחזרה על עצמה במשך כל הקריאה- הייתה המחשבה על זה שיש לה צלע שבורה.

די בתחילת הספר, ברוק מתרסקת עם האופנוע, או מה שזה לא היה- ושוברת צלע.
כתוב שהכאבים איומים, שהיא בקושי מצליחה לעמוד על הרגליים- אבל מה לא כתוב?
לא כתוב איך, במשך כל שאר הספר- היא מספיקה לחטוף מספיק פציעות וחבלות, ועוד לרוץ, להלחם, לנהוג במכונית...
איך ולמה היא לא מתעלפת מכאבים? אתם לא יכולים לגרום לי להאמין שכוח הרצון האדיר שלה למצוא את אחותה השאיר אותה על הרגלים במשך כל הזמן הזה!

חוץ מזה, אני לא רואה הרבה דמיון בספר למשחקי הרעב.
את הזירה דמיינתי בכלל כמו הזירה במשחקים. שטח ענק ורחב שאליו שולחים מתמודדים שיהרגו אחד את השני.
זה לא ככה.

מעבר לזה ארנה 1 הוא ספר, שאם את/ה לא מסתייג/ת מכמה תיאורים שמדכאים את החשק לאכול- יכולים לקרא בכיף ולהעביר שעתיים- שלוש בקריאה.

יש לי מצב רוח לביקורות.
מצב רוח מעניין שכזה, נלהב, אפילו.
אז בואו ונכתוב ביקורת!

אבני הנבואה, מאת פלביה בוז'ור.
קריאה ראשונה: כיתה ב', מספריית היישוב.
קריאה שנייה: כיתה ג', ספריית היישוב.
קריאה שלישית: כיתה ג', ספריית בית הספר.
קריאה רביעית: כיתה ד', ספריית היישוב.
קריאה שישית+: כיתה ד' ומעלה, באדיבות החדר הנחמד שלי (ואחותי הגדולה, כמובן).

נראה לי שכבר אפשר להגיד שאני מכירה את הספר היטב, לא חושבים?
ואין לי שמץ של ספק, שכשאחותי הקטנה תגיע לגיל האופטימלי- אני אתקע לה את הספר לידיים ואצפה בכליון עיניים לתגובתה.
אני חושבת שכמות הקריאות שלי כבר אמרה הכל לגבי הדעה שלי על הספר, אז רק אוסיף ואומר שפלביה בוז'ור מדהימה.
היא הדוגמא שלי ואין ספק שאני מעריצה אותה על ההישג המדהים הזה, של להוציא ספר בגיל 13.

הספר כתוב טוב, מעניין, זורם ומלא הרפתקאות שישאירו את הקורא צמוד חזק לספר- ואני אומרת את זה מנסיון.
הדמויות שופעות חיים, והקורא צועד איתן לאורך אגדה הקסומה, בין יערות הגיבדולים וחווה איתן את המלחמות, המכאובים והפחדים.

ג'ייד, אופאל ואמבר הן נערות בנות 14,
נערות שגרמו לי להתאהב בפעם הראשונה בחיי בספר.


ביקורת קצרצרה למדי, אבל בכל מקרה הספר מומלץ מאוד, אפילו מאוד מאוד- לגילאי יסודי, ומי יודע- אולי אפילו יותר? D:

יום נעים כולם^^

שלוש שנים חיכיתי לספר זה.
שלוש שנים.

שלוש שנים, שבחצי שנה האחרונה מהן- חברות שלי נפנפו לי אותו מול העיניים, ואני- לי נותר להסתכל עליו כמו אוכל שמונח סנטימטר ממני, אבל אני לא יכולה לקחת אותו.
(או בקיצור- כמו שאתה מרגיש כשכבר הייתה שקיעה, אתה רעב, וההבדלה עוד שעה)

נורא, אם תשאלו אותי.

אה, ולמה שלוש שנים?
כי את אינקרסרון קראתי מזמן.
ממש ממש מזמן.
(בימים שהייתי עוד תולעת ספרים צעירה וחסרת ניסיון, והייתי בטוחה שכל מי שלא קרא הארי פוטר-לא תולעת ספרים אמיתית,
חברה שלי התוודתה לפני שהיא שנאה אותי על זה^^)

בכל מקרה, יום שישי נחמד ומלא מים, ההוביט מונח בתיקי אחרי שסיימתי אותו שוב (ודמעה ירדה מעיני), וחברה ששואלת:
"משוררונת, רוצה את סאפיק?"
"לאא, מה פתאום?" אני עונה לה,
מסתובבת, מסתובבת חזרה, וצורחת- "רגע, מה אמרת?!?!".

טוב, האמת שכבר על הפעם הראשונה צעקתי את הסכמתי ולפני שהיא הספיקה לצעוק לי איפה הוא מונח כבר הייתי בחצי הדרך לכיתה שלה.
אבל מה זה משנה? העיקר שסאפיק היה אצלי,אצלי, אצלי!!
(כן, זה המקום שבו אני צוחקת צחוק מרושע).
קראתי אותו כל ההפסקה, ניסיתי קצת בשיעור אבל לא הלך ולא רציתי שהמורה תחרים אותו, ואז "שחכתי" להחזיר אותו בסוף היום.
ואז כמובן שבשבת סיימתי אותו, אלא מה?

ואנשים, הוא מעולה.
בדיוק מה שציפיתי ממנו, לא הורס את הקודם, ועם סיום אדיר שלא משאיר הרבה.
מה שקורה כשאני מסיימת ספר טוב, זה שאני פשוט סוגרת אותו ונשארת לשכב במיטה ולבהות בתקרה- משחזרת את הרגעים האחרונים.
(ואז מסתובבת בבית/בבית ספר ולא מוצאת אדם שמבין אותי ושבפניו אוכל לשפוך את רגשותי, עצוב.)

זה קרה לי.
טוב, כמובן שזה קרה לי, אחרת לא הייתי מתארת מה קורה כשאני מסיימת ספר טוב^^
אבל בכ"מ- הסיום השאיר אותי המומה. כי הוא היה כל כך... לא יודעת, מובן? מבלבל? מדהים?
כאילו החתיכה האחרונה בפאזל השתבצה במקומה, ואתה מגלה שהתוצאה היא לגמרי לא מה שדמיינת בהתחלה.

מה שכן היה קצת מעצבן, היה, או בעצם הייתה- קלודיה.
רגע אחד היא יהירה, מחושבת, ויודעת כל- וברגע אחר היא מבולבלת, מהוססת, לגמרי לא הקלודיה שהוצגה בהתחלה.
ולא הבנתי- את אוהבת את אבא שלך או לא?

וקיירו, אוח קיירו-
לא ייתכן שהוא מסתגל כל כך מהר למציאות מחוץ לכלא, בנאדם- אתה רואה את הכוכבים!
כן, הכוכבים שכל האסירים מפנטזים עליהם במשך שנים- ואתה סוף סוף רואה אותם!
אתה רואה שמיים! אתה רואה מרחבים פתוחים! ירוק!
אבל בסדר, נניח לזה.

אטיאה.
אני חייבת להודות שממש הפתעת אותי, היה חכם מצידך- ונורא אמיץ.
אבל- הגיע הזמן לקצת כבוד עצמי!
~ספויילר קטן ולא מזיק~
כל הספר קיירו חוזר וקורא לך בשם "עבד כלב", אבל את לא יכולה לצעוק עליו קצת, לבקש אפילו- שיפסיק לקרא לך ככה?!
באמת, עד עד כדי כך קרה, מחושבת, ואדישה כלפיו??
שתינו יודעות שלא.

טוב, מעבר לזה אני לא יכולה לחשוב על פגמים וכאלו, כי הספר מרוצף בהם בכוונה.
~ספויילרון~
כי אם יש את כל הכבלים והטכנולוגיה שמצליחה לגרום לחורבה להיראות ולהרגיש כמו מבצר, ולהפוך מדרגות מתפוררות לעץ חזק- איך ייתכן ש-
טוב נו, גם לזה נניח.

חמישה כוכבים כי הספר היה כל כך מעולה ואני חולה על אינקרסרון. וסאפיק בהחלט ברמה שלו.
אז אם קראתם עד לכאן- תודה רבה לכם שסבלתם את חפירותיי, המשך יום נעים =)

אני פשוט לא יודעת איפה להתחיל.
הספר הזה זעזע אותי

נתחיל בעובדה שהכי הפריע וזעזעה אותי, שהיא בעצם נקודה די מרכזית בספר.
הפסיכולוגית.
עדנה.
שם של פרה.
דינוזאור עם משקפיים.
אישה שמתעללת בילדים
פשוטו כמשמעו.

זה היה נורא רק לקרא את זה. ומעבר לזה- לדמיין שדברים כאלו קורים בעולם.
(תוצאות לוואי של יותר מדי ספרי פנטזיה ודמיון מפותח יתר על המידה).

לתת לנערים פטיש ביד, להעמיד אותם מול בובה ולהגיד להם להתחיל להכות?
לעודד אותם לאלימות, לגרום להם להוציא את כל האיכסה שלהם החוצה, להצביע להם על כעסים ולחצים של גיל ההתבגרות ולהגיד להם שזה לא נורמלי, לא שפוי, חריג, צריך טיפול?

אני מודעת לעובדה שזה לא אמיתי, שזה ספר.
אבל זה לא מונע את ההרגשה שזה מעוות ו... סוטה?


הסוף, הסוף אולי תיקן וטייח את זה. אבל לא יכולתי שלא לחשוב על זה שזה נשאר קצה פרום, אבל מעבר לזה-
שהם לא עשו עם זה כלום??
לא השמיעו את ההקלטות של הטיפולים למישהו מבוגר יותר, לא סיפרו לאף אחד?

לא יודעת, כל זה פשוט הוריד את כל הערך של הספר בעיניי.
קראתי כבר ספרים של ליאת רוטנר, הכתיבה שלה טובה. אבל הספר הזה הרגיש לי כל כך לא גמור.

קצוות שלא נסגרו ורק שמו עליהם מפה, כדי שלא ייחשפו ויפגמו?

מעבר לכך. לא יודעת כל כך מה לחשוב על עלמה.
אחלה של קשוחה, מה אני אגיד. מעבר לכך שהיא הגנה על אחרים ועל עצמה כמו איזו גיבורת על לא הרגשתי שום דבר על זה.
בסופו של דבר הרושם היה שהיא בת נוער טיפוסית ולא מיוחדת כל כך מעבר למסעדה של אבא שלי, ההעדפות שלה, הגיטרה, אה, וכן- שהחברה שלה נרצחה.
כן. היא מנגנת מגיטרה חשמלית.
כשהיא טורחת שוב ושוב להודיע שאין לה כישרון מוזיקלי, והיא לא ניגנה, אלא הרעישה.
יופי של רוקיסטית, באמת.

אה, והחבורה?
לא הגיוני בעליל ולא מציאותי בכלל.
אז הם טוחנים אותה שזה דן הרוצח.
ופתאום הם החברים הכי טובים שלה.
נפלא. הכל תותים בדבש.

בחיי, אבל כמה מטומטמת היא יכולה להיות? בסדר. אז היא לא זוכרת הרבה מלפני התאונה,
אבל היא כן זוכרת שהיא ויובל לא היו בדיוק ביחסים צמודים עם החבורה הזו...

בסופו של דבר אתן לזה שני כוכבים, כי זה לא היה בזבוז של זמן מוחלט.


-יצא נורא מבולבל. אולי כי לא ידעתי כל כך מה לכתוב...

אעעעעעע-
(כן, זו הייתה צרחת הפאנגירל שלי. כי ככה.)
וואוו.
אז נתחיל בספר הראשון-
קראתי. די התרשמתי, למען האמת. והמשכתי לשני. כי אם כבר לקחתי את כל הסדרה, למה לנטוש ספר בודד במערכה?
ואז הגיע השני.
והו, השני!
רותקתי אליו בחבלים (חבלים קסומים, כמובן).
חשבתי עליו בזמן האוכל, בזמן מתמטיקה (הארור), ובעצם בכל זמן אחר. ואני חייבת לציין שממש ניסיתי להתגבר על הפיתוי בשיעורים.
זה היה מדהים. אבל מה אני מקשקשת פה?

זה התחיל התיאורים הקולעים, בדיאלוגים המרתקים, (כבר יצא לי לקרוא לא מעט ספרים שמצאתי את עצמי מדלגת על קטעים שלמים סתם בטעות. כי זה היה משעמם)- אבל יותר מהכל.
בדמויות המורכבות, בעלילה המסובכת-לכאורה-או-לא שמלאה בקסמי אומנות, בינה עתיקה ואהבה...
וואו. אני נשמעת קיצ'טית ברמות. מדברת על התבנית הקבועה מראש של ספר פנטזיה.
אני חושבת שהתמכרתי.
אז טוב, לענייננו- הגעתי לסופו של השני.
זה היה באמצע הלילה. או שאולי לא. חוש הזמן הלך לי לאיבוד. רק ידעתי שאני חייבת. ממש ממש חייבת, לסיים אותו.
אה, וגם את העובדה שהיה לי לימודים למחרת.

וואו! רק וואו אדיר אחד.

דפקתי את הראש במזרן. והייתי ממש, אבל ממש- צריכה לדבר עם מישהו.
אבל כמו שציינתי לעיל, זה היה די מאוחר בשביל ילדה שאמורה לקום אחד בשש ורבע.
הנורא מכל הוא- שהילדה היחידה שהייתה מבינה אותי לא הגיעה באותו יום. נורא.

אתם יודעים?, ממש ניסיתי להתגבר על הצורך העז להושיט יד- ולקחת את השלישי.
אפילו תקעתי אותו בתיק שלי.
(לא שזה היה רחוק יותר).
אבל בחיים כמו בחיים- התולעות מנצחת. ואני הושטתי יש ושלפתי בשושו את הספר. שאמא שלי לא תשמע אותי מדפדפת בו.
התחלתי לקרא את הפרק השני כשממש הכרחתי את עצמי להכניס אותו לתיק.
לקח לי זמן עד שנרדמתי.

ועכשיו. סיימתי את השלישי.
מדהים. והמשפט האחרון... אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את זה.

בקיצור- מי שלא סיים סדרה טובה כ"כ- לא סיים סדרה מימיו.
או משהו כזה^^

שנה טובה חברים!
חג שמח ומלא בספרים. ספרים טובים באמת^^

נ.ב.
תקראו.
לכל אהבי הפנטזיה, וגם אלו שלא כל כך- תקראו!

טוב, אז ככה.
- לא מומלץ לקרא באמצע הלילה
-לא כשאתה אוהב את הכלב שלך
-ולא, כשיש לך בבית מרתף עמוק וחשוך.

בררר. קראתי את זה בלילה. אחרי בייביסיטר מתיש. ועצרתי באמצע.
אוי גאד. זה היה מטריד^^
זה לא שאני אומרת שאין לספר הזה שום כיוון מעניין, היו בו חלקים הומוריסטיים (לגבי, לפחות), ואהבתי את האנשה של הנמלים.
לא. אין ספק שהספר טוב. רק שמה שקורה שם...

~~ספויילר~~
דם... די הרבה דם... ממרתף חשוך? וכלב מת... ואט??
~~סוף ספויילר~~

אבל, תגידו לי בבקשה משהו- מי האדם שמתייחס באדישות כל כך... אדישה לבן שלו? אלוהים.

~~ספויילר~~
בסדר, אתה לא אוהב את הכלב, נקסט. אבל הילד שלך היה קשור אליו! אתה לא יכול פשוט להגיד שנקנה כלב חדש כאילו הוא סתם איזה צעצוע שבור! לא, אתה לא! //האגודה שהקמתי למען חיות// ארגג. זה עצבן אותי.
~~סוף ספויילר~~

לסיכומו של עניין- כנראה שאני אמשיך אותו, רוב הסיכויים. אני לא אוהבת לנטוש ספר גמור למחצה. זה מעשה נוראי ומביש.
לכן אני אסיים אותו.
הי, רוב הסיכויים שאהנה ממנו^^

מגב הספר:
זמן הדרוש לכם לקרוא שורות אלו שבע מאות מיליון במלים נולדות על פני כדור - הארץ, שבע מאות מיליון יחידים מתוך קהילה המוערכת במיליארד מיליארדים, ואשר לה ערים, הירארכיה, מחשבות, שפה משלה, תפוקה תעשייתית, עבדים משלה, שכירי חרב וכלי נשק - מחרידים בעצמתם. כאשר הוא נכנס למרתף הבית שהוריש לו דודו האונטימילוג, יונתן וולס רחוק מלחשוד את אשר הוא הולך לפגוש. בעיקבותיו אנו הולכים לגלות עולם מופלא, מיפלצתי, ומקסים של אותם "חייזרית" אלה שחיים איתנו ולידינו. בהמשך למותחן מיוחד מסוגו בו המתח והזוועה מבוססים על נתונים מדעיים קפדניים ומדוייקים ביותר, הנה בפעם הראשונה רומן אשר בו הגיבורים הם נמלים.

וואו, מאיפה להתחיל?
אז דבר ראשון, אני רק אגיד שהירושה היא אחת הסדרות האהובות עליי ביותר. אם לא ה-.
בספר הזה יש כל מה שצריך להיות בספר פנטזיה טוב- מלחמות, יצורים קסומים, אהבות, בגידות, כשף ומסתורין...

הוא מדהים, סוחף ומרתק. ואם אתה הטיפוס של חרבות, דרקונים ואלפים- זה הספר בשבילך.
אומנם, אני מכירה כמה אנשים שקראו- ולא נהנו ("משעמם, צפוי ונמרח").
אז כן, אולי בהתחלה יראה משעמם ואולי לא. אבל אני ממליצה בחום לקרא ולנסות. אולי תהיו בין אלו שאוהבים^^

מגב הספר:
בלב יער, על רכס השִדרה, מצא אראגון את האבן הכחולה. מתוכה בקעה דרקונית זעירה וגורלו נקשר בגורלה.

עד מהרה מגלה הנער כי הוא נצר למורשת עתיקת יומין, מורשתם של רוכבי הדרקונים. הוא נשאב אל תוך עולם חדש, הפכפך ומלא עוצמה, אל תוככי קיסרות אלאגייזיה שבה שולט גאלבטוריקס הרשע. על גבה של סאפירה הדרקונית ובלוויית עצותיו של מספר סיפורים זקן יוצא הנער למסע רווי סכנה. כי רק אראגון, אחרון רוכבי הדרקונים, יכול להכניע את כוחות האופל של הקיסרות ולהחזיר ליצוריה המופלאים את השלום והשלווה.