קראתי אינספור ספרי שואה, אך טרם נתקלתי בסיפור כה מצמרר. חיל רייכמן היה אחד מ-850 אסירים בטרבלינקה, שהוציאו לפועל מרד ב-2 באוגוסט 1943. כ-350 אסירים נהרגו בזמן ההתקוממות, ו-200 הוצאו להורג בשטחי המחנה בשעות שלאחר מכן. השאר הועברו לסוביבור והומתו בגז. רק 60 הצליחו להימלט.
רייכמן, אשר שהה שנה במחנה טרם המרד, מספר בסיפרו (אשר התפרסם לאחר מותו) את שעבר עליו בזמן שהותו שם.
הצוות מכונה בפיו "הרוצחים", ומעולם בעבר לא נתקלתי בעדויות לסדיזם כזה בספרים שקראתי.
"בימים שבהם התבשרו האדונים בטלפון מהפיקוד העליון של השמדת יהודי לובלין שאף משלוח אינו צפוי להגיע למחרת, התליינים, מתוך סדיסטיות טהורה, השאירו את האנשים כלואים בתוך תאי הגזים עד אשר מתו בחנק, פשוט מחוסר אוויר. פעם אחת הם הושארו בתוך תא כזה במשך ארבעים ושמונה שעות, וכשהדלתות נפתחו לבסוף, כמה בני אדם עדיין חרחרו והראו סימני חיים" (עמ' 78)
"החורף היה קשה, והיה קר מאוד. הסדיסטים מצאו לעצמם בידור חדש: בקור של מינוס עשרים מעלות הם השאירו נשים צעירות לעמוד בחוץ עירומות ולא שילחו אותן אל תאי הגזים... האוקראינים והגרמנים צפו בנשים הצעירות משועשעים ומלגלגים; הם התבדחו, צחקו, עד שלבסוף הואילו בטובם לגלות מידה של חמלה ולשלוח אותן אל ה"מקלחת". " (עמ' 87)
העבודה במחנה מתוארת כקשה מנשוא. "הרוצחים" מלקים ללא הרף, ואין פרק בו לא מתוארות צליפות השוטים שלהם. "אין לנו פנאי לחשוב כיוון שהמגלבים שורקים מעל ראשינו" (עמ' 63).
"הוא ממשיך להצליף בי, ושפתי מגירות קצף. אני מרגיש שכוחותי עוזבים אותי. חברי מקבלים אותו טיפול. רוצח אחד עומד בצד ומשקיף עלינו בעודנו עובדים. מקץ שעה, המוציא להורג מתחיל לעבוד: בזה אחר זה הוא קורא לאחדים מאיתנו ומצווה עליהם להתפשט ולרדת אל אחד הבורות. הקורבן צריך להתכופף לפנים, הוא נורה בראשו וקורס על הגוויות המוטלות בתוך הבור." (עמ' 62).
בתיאור חי ומעורר פלצות רייכמן מתאר את שגרת החיים במחנה- המעשים הסדיסטיים של אנשי הצוות (שיסוי כלבים באסירים, הכרחת אסירים לשיר בזמן שבוקעות זעקות מתאי הגזים, הצלפות בלתי פוסקות וכו'), תנאי המחיה (מחסור חמור במים, קור, מחלות, כינים) והקשרים הבודדים עם האסירים האחרים. ספר חובה לכל מי שמסוגל לעמוד בכך.

קשה לכנות את המסמך הזה "ספר". אלו הם דפי עדות. עדות נוראה. הרבה פעמים אני שואל את עצמי למה אני קורא את כל הספרים האלו. זה משול למי שפצעו מתחיל להגליד והוא חופר בו ומעמיק אותו. עד כאב. בלי הפסק. וכך גם העדות הזו. המציאות המתוארת בעדות אינה נתפשת בשום קנה מידה. זה משהו הרבה מעבר לרוע. מעבר לסיוטים ההזויים ביותר. כפי שיחיאל דינור כינה זאת "פלנטה אחרת". ובכל זאת היה מי ששרד, וכפי הנראה הוא שרד כדי לספר. ולעולם לא לשכוח את מה שעשו לנו האוקראינים והגרמנים.

זהו יומן מצמרר של יחיאל רייכמן, שנשלח לטרבלינקה באוקטובר 1942 כשהיה בן 28. הוא היה אחד מ- 57 השורדים מתוך 750 אלף היהודים שנשלחו לטרבלינקה וחוסלו בתאי הגזים. טרבלינקה שימשה מכונת השמדה המונית במימדים עצומים
רייכמן היה בין אלה שהופרדו עם רדתם מהרכבת מאלו שהובלו לתאי הגזים והועסקו בתפקידים שונים כמו ממיין בגדים, מגלח שערות, סוחב גוויות ועוקר שיני זהב. באוגוסט 1943 הוא השתתף במרד בטרבלינקה והצליח להימלט ממחנה ההשמדה.
לדעתי זהו ספר חובה. מובאת לפנינו עדות מצמררת ובלתי נתפסת של שורד שלמרות הקשיים הפיזיים והנפשיים שכבר, הצליח לשמור על צלם אנוש ובעזרת ניסים קטנים שקרו לו נשאר בחיים כדי לספר לנו את הזוועות הנוראיות שאסור לנו לשכוח לעולם.

ספר חי ונושם את מאורעות טרבלינקה במשך שנה מפי ניצול שבאופן בלתי אפשרי כמעט שרד והיה מבין הניצולים היחידים במחנה ולו בגלל תושיה, אומץ ואינסטינקט השרדותי בלתי אנושי ונתפס. ספר מצמרר וחובה על כל אחד ולו בכדי ששוב ננסה להבין אכזריות והשנאה מה היא

איך אפשר בכלל לדרג ספר כזה, שהוא כולו מסמך מקורי ואישי של ניצול מטרבלינקה? אדם שלא ברור לי איך שרד (פיזית ונפשית) את כל הזוועות עליהן הוא מספר בספר. סיפורים מזעזעים גם מבחינת עוצמת החוויה וגם מבחינת האופן הבוטה בו הם מסופרים, ככה ישר לפנים, מבלי להתייפייף. המוח לא יכול לקלוט את מה שהעיניים רואות. אין זמן בכלל לעכל את הזוועות, רק להמשיך הלאה, לעבוד מהר מהר, לא להרים את הראש, לא להסתכל ורק לשרוד כדי לשרוד. בספר התוודעתי לראשונה לעובדה כי בטרבלינקה היה מרד של אסירים יהודים, מעשה אמיץ מאין כמוהו, אבל רק עשרות בודדים הצליחו לברוח.
ממליצה מאוד לקרוא, אך מזהירה כי התאורים בספר אינם קלים.

כל-כך רציתי לסיים כבר את הספר הזה, אבל לא יכולתי להפסיק. קראתי ולא הבנתי ואני עדיין לא מבינה איך אפשר לחיות במצב כזה, ואחרי דבר כזה.
הספר מביא את סיפורו של בחור שנשלח לטרבלינקה ואחראי לטיפול בגופות שיוצאות מתאי הגזים (ואני ממש עדינה בתיאורים פה).
קריאת הספר הזה היא מזוכיזם טהור (קריאה שלוותה בצמרמורת, בחילות, דמעות), אבל לא הרשיתי לעצמי להפסיק לקרוא.
אחד מהספרים הקשים שקראתי, וקראתי לא מעט על התקופה הזו.