מה שהופך את הספר לטוב שזהו סיפור אמיתי!, רומן מרגש בין דתיה לחילוני שלבסוף התחתנו והקימו משפחה. אותנטי ממש.

פוטנציאל לספר מרגש וסוחט דמעות. בפועל רדוד ולא אמין.

היתה לי רתיעה משם הספר, חששתי שיהיה קשה מדי. הסיפור עצמו קשה אך איכשהו הכתיבה הפכה את הקריאה לאפשרית ו"קלילה" יותר. יש שיאמרו שקלילה מדי (קראתי בתגובות קודמות) ואני יכולה להבין למה. לי אישית זה התאים. קראתי אותו ללא הפסקה בבת אחת. הסיפור של לאלי, המקעקע, ייחודי מאוד וכנראה שגם הוא עצמו היה מיוחד וידע להיות אופטימי ולפעול ללא לאות למען הסובבים אותו.
הקריאה בספר הזכירה לי 3 ספרים אחרים בעניני השואה:
1. "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל.
לאלי היה מאוהב בגיטה ומטרתו היתה להתחתן ולחיות איתה. החזון הזה הניע אותו ועזר לו (ולגיטה) לשרוד ולהתמודד.
2. צילקה חברה של גיטה "זכתה" בהמשך לספר משלה "סיפורה של צילקה" ספר מדהים בפני עצמו. 2 הספרים, המקעקע וצילקה, מתארים בצורה מאוד מוחשית את חיי היומיום בשואה, את הקשיים, המאמץ לשרוד, את המחירים ואת הדילמות המוסריות בהם נתקלו האסירים.
3. הדמות "יאקוב" מבלוק 11 הוא ככל הנראה יעקב קוזלצ'יק מהספר "הסוהר מבלוק 11" של אמיר השכל. ממליצה לקרוא!

סיפור המסגרת הוא התמודדותה של אריאל עם האבדן והשכול על בעלה וביתה. ההתמודדות מתוארת בעוצמות חזקות, הרגשות חשופים והפחדים... נוגע ללב מאוד.
בן נכנס לחייה של אריאל, בחור אנטלגנט, עמוק ורגיש עם סיפור מורכב משלו. השיחות בינהם פשוט הזילו דמעות מעיני. אריאל כותבת סיפורים שמתארים מקרים בהם היא מטפלת במסגרת עבודתה כפסיכולוגית. בן קורא את הסיפורים ועליהם נוצר שיח מעמיק שבוחש עוד ברגשות, אמונות, דעות ועוד. מודה שלא התעמקתי בסיפורים המשניים כי מה שענין אותי זה הקשר בין אריאל לבן (: וגם כי יותר מדי סיפורים קשים כבר הרגיש לי כבד.

קראתי את הספר בבת אחת ללא הפסקה, הוא קולח מאוד, ישראלי מאוד, אנושי מאוד ומהנה.
אבל בעיני קצת שטוח. גאיה, הדמות הראשית לא מספיק בוגרת, קשרי האהבה לא מבוססים על עומק רגשי. סליחה על הכבדות, כן? אבל הדברים האלה הופכים את הספר לרומן רומנטי (קיטשי) ופחות למשהו עמוק ומשפיע רגשית. לפעמים כיף גם לקרוא ספרים כאלה..
אגב כמי שגדלה במושב מאוד התחברתי להוויה ולדינמיקה. המושב, המילואים, התקופה, האנשים מעצבים את הסיפור כמאוד ישראלי וזה כיף ומיוחד.

לקח לי כמעט חצי ספר להיכנס לסיפור ולהתעניין. יכולה להבין את אלה שפרשו באמצע אבל אחרי שצולחים את החצי הראשון מקבלים עלילה מעניינת ואף מתוחכמת.

ספר מקסים וחזק המאיר באור אנושי את האסירים היושבים בכלא ואת החיים שם.
אלקנה ברכיהו בחור נורנטיבי, בעל משפחה עובד ותורם לחברה וברגע אחד של היסח דעת גרם לתאונה שבה נהרגה אישה. לאחר משפט נשלח לכלא לשנה. במהלך שנה זו כתב את היומן שלפנינו. יומן המלא בחכמה, התבוננות וגם עין טובה. מרגש מאוד ונקרא בנשימה אחת.

סיפור חייה של הסופרת ומשפחתה. החיים בהודו,העליה מהודו אל מושב הסמוך מירושלים. קשיי הקליטה, התבססות במקום. מות ההורים בגיל צעיר ומסכת הייסורים שעברו מאז הילדים..
אותנטי מאוד, עצוב ומרגש עד דמעות.
לקראת סוף הספר מתוארת סגירת המעגל בתוך המשפחה. פיוס על אף כל מה שהיה. אהבתי מאוד את החלק הזה המלמד אותנו לשים את הכעסים בצד ולנסות להבין גם את הצד השני .
תודה לך ריקי שטרן על הבאת הסיפור המרתק שלך ושל משפחתך.

חוה ניסימוב נולדה ב 1939 בפולין. כשהסתיימה השואה היא היתה בת 6. מטבע הדברים אינה זוכרת כל מה שעבר עליה יותר נכון את הרב אינה זוכרת. אך עדיין, יש הבלחי זכרונות קצרים ולכן הספר כתוב כך שבכל עמוד מתואר זיכרון/ מעשה קצר, חלק מהדברים סופרו לה ע"י אמה, דודתה ועוד.
כך הספר הוא אמנם ספר שואה אותנטי אך לא כבד כ"כ בגלל הסגנון הנקי/ הילדותי שלו (מסופר מנק' מבטה של הילדה). כמובן שעומק הסיפור כבד מאוד: הילדה נמסרה למשפחה נוצרית והוחבאה אצלם במשך 3 שנים. לא יצאה מהבית, ישבה במחבוא ועוד ועוד
אחכ מתוארת העליה לארץ, לקיבוץ, ההתאחדות עם האם והתפתחותה נערה, אישה, אם.
בעיני ספר עדין וייחודי. קראתי אותו במשך כשעה, ללא הפסקה וסיימתי עם דמעות.