ביקורת ספרותית על יותר מדי אושר מאת אליס מונרו
ספר טוב

---

אז איפה היינו? היינו בתקופה עמוסה של עבודה. כזאת שלא מאפשרת להוציא את האף מהמים ולנשום. כזו שלא מותירה בסוף היום כוחות, אפילו לא לקפל כביסה. וכך ישבנו אני ובתי הצעירה בערב אחרי יום מועך, לפני יום מעייף נוסף, וצפינו באודישנים של מאסטר-שף. כן, נכון. לא צריך להגיד לי. זה טראש טלוויזיוני. מסכימה עם כל מילה. הוא גם לא ממש מלמד לבשל. אבל בישול הוא לא העיקר בתכנית. העיקר הוא סיפור החיים של המתמודדים. וככל שהסיפור טראגי יותר, אמא חולה קשה, אבא מת, עוני בבית, ילד נטוש - יותר טוב.

בשבת בכל זאת היה יותר פנאי, וגם הצלחתי לנוח. אז לא קיפלתי כביסה, כי מה פתאום בשבת, אבל כן קראתי ספר. ומתברר שהוא מתאים בדיוק לאווירה. הדבר הראשון שעולה הוא שאין בספר הזה יותר מדי אושר. נכון שזה רק שמו של אחד מהסיפורים, אבל לא בכדי הוא נבחר להיות שמו של האוסף כולו. לא שאפשר לצפות למשהו אחר, לאור העיצוב הגרפי המלנכולי והאפרורי של העטיפה. נכון שבאופן כללי אנשים נוהגים לכתוב על הצד הפחות יפה של האושר. כנראה מתוך מחשבה שאם טוב לאנשים אז זה די משעמם, וכדי ליצור עניין צריך למצוא את העצב והטרגדיה. כמו מאסטר-שף, נו.

בכל זאת קראתי. חשוב להגיד כאן שקריאת אסופה של סיפורים קצרים שונה במהותה מקריאה של רומן רחב יריעה. ברומן ישנן אותן דמויות, ואותה אווירה. אחרי שלומדים להכיר את הדמויות ונכנסים לאווירה, הקריאה קלה. לעומת זאת קריאת אוסף סיפורים קצרים מכריכה לכריכה דורש מאמץ של היכרות מחודשת עם דמויות ועלילה בכל סיפור. וגם יכולת ניתוק, כדי לשכוח את הדמויות והעלילה וכל מה שקרה בסיפור הקודם, ולהתחיל מחדש. בכל זאת קראתי, ומכריכה לכריכה. קצת קשה, אבל בספר הזה לא מאוד. כי האווירה זהה, ומוזרה. הדמויות די דומות זו לזו, אם כי לא במאפיינים חיצוניים שלהם. ומבחינת האווירה כבר אמרתי, אין יותר מדי אושר. הכל מלנכולי ועצוב, ובכל זאת בעל יופי משלו.

למרות הדימיון באווירה הסיפורים לא בעלי אותה איכות. אהבתי את "רדיקלים חופשיים" שבו הגיבורה היא אלמנה החולה בסרטן סופני, ומגלה שהמבקר האקראי בביתה הוא למעשה שודד. וכן את הסיפור הנושא את שם האסופה כולה, "יותר מדי אושר", העוסק במתמטיקאית בת המאה ה-19 סופיה קובלבסקה, ובסיפור החיים שלה הכולל ברית נישואים פורמלית בלבד, מחוסרת קשר גופני, שנוצרה על מנת לאפשר לה לנוע בחופשיות ולבצע את מחקריה. טוב, אני חושבת שהיה צפוי שאוהב סיפור, כל סיפור, שהגיבור שלו מתמטיקאי.

לפעמים אני חושבת שהיה צריך לעשות איזה "מאסטר-שף" של סיפורים. המתמודדים מכינים יצירה. השופטים בתחרות הזאת לא יצטרכו להתפייט על המרקם, הטעמים, הפריכות והתעוזה, אלא יעשו דבר פשוט יותר: יגישו למתמודד מאכל מתאים. לאחר הקראת אליס מונרו סביר שהשופטים עצמם יצטרכו אוכל מנחם.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על יותר מדי אושר