אבא שלי מורה. אמא שלי מורה.
יש לי סבתא מורה וסבתא מנהלת, דוד מורה ושש דודות שגם הן, לא יאומן, מורות.
וכששאלתי את הסבא הרופא שלי למה בחר ברפואה, הוא ענה: "רציתי לבחור מקצוע אידיאליסטי, אבל ידעתי שאהיה מורה גרוע. אז הלכתי לרפואה."
ההוראה זורמת בגנים שלי.
מגיל צעיר מאוד הייתי מרצה לכל מי שהסכים לשמוע.
כשאני שומר על ילדים אני תמיד מוצא את עצמי איכשהו מסביר מה זה משוואה בשני נעלמים, אחוז חסימה, אינפלציה או סופות בנגב לילדים בגילאי ארבע עד אחת עשרה.
המורה הנפלאה שלי בכיתה ט' היתה פונה אליי לפעמים באמצע שיעור: "אריאל, אתה נואם!"
כשהוקם ביישוב שלי פרוייקט חונכות השתתפתי בו למעלה משנתיים. כשפגשתי לאחרונה את החניך הראשון שלי הוא סיפר לי שהוא זוכר עדיין איך לימדתי אותו את לוח הכפל (איך לא, בעצם? היה שם משחק זיכרון. היו דילוגים סביב החדר. היה שיר שובב של רינת הופר:
ארנב אינדיאני עם ארבע אוזניים
אוכל איטריות באמבט
אמא אומרת "אוי, אפרים!"
ולאבא לא אכפת!
שבו שיבצנו במקום "ארבע" מספרים שונים לפי סדר הכפולות. היו ציורים, היו בדיחות. מה לא עשינו. יום לפני שהוא הופיע כסולן במקהלה הוא הביא איתו דיסק עם הליווי, ספרנו עד ממאתיים עד שלוש מאות, ובכל מספר שהוא ידע לציין ככפולה כלשהי הדלקנו את הטייפ והוא שר.) ואת לוח הכפל אתה גם עדיין זוכר? שאלתי. לא, הוא ענה בתימהון על עצם השאלה. לא ידעתי אם להיות מוחמא או להפך.
אז נכון, החלטתי להתמרד נגד ייעודי הברור וללמוד פיזיותרפיה ולא הוראה.
אבל עדיין היא אחד הנושאים שמאוד מעסיקים אותי, והרבה מהספרים שאני קורא עוסקים בה, במישרין או בעקיפין.
השבוע, באקראי, קראתי חמישה ספרים שנוגעים להוראה, כל אחד מכיוונו שלו: "איך לאהוב ילדים" של קורצ'ק, "אל משואות לכיש" של רבקה גובר, "נחמה" על המורה המיתולוגית נחמה ליבוביץ, רשימות המורה של המשוררת זלדה והספר הזה.
נדמה שלא יכולתי לבחור ספרים שונים יותר בסגנונם ובשיטתם. ובכל זאת, ההוראה היא כנראה המכלול ולא כל אחד מהם בפני עצמו.
קורצ'ק, מייסד בית היתומים המפורסם בוורשה, מורה עד הרגע האחרון, עסוק בניפוץ ההשקפה האידאליסטית הנאיבית על טיבם של ילדים. הוא משתמש בביטויים חריפים ("קסרקטין" כלפי חינוך פנימייתי, "תא כלא" כלפי חינוך ילדים במסגרת המשפחה) ומנסה להכין את המחנך הצעיר לגרוע מכל.
רבקה גובר, אישה מופלאה ששכלה שני בנים במלחמת השחרור, מתארת את התגייסותה ללימוד עולים - ראשית במעברת קסטינה ולאחר מכן בנוגה שבלכיש. את ההוראה לעולים חדשים הדוברים בליל שפות, את הכיתות הדולפות, המחברות והספרים שאינם, את הבדלי התרבויות, את העוינות והבערות, את חוסר האונים ואת חוסר היכולת ליישם את המתודות החינוכיות שלה. במרירות היא שואלת מה היו עושים מקרנקו וקורצ'ק בבית הספר של קסטינה. ובגאווה היא מצטטת צבר צעיר שאמר בקנאה, כי בוגרי בית הספר שלו אינם יכולים להתחרות בבוגרי בית הספר של המעברה, כי "לתימנים ועיראקים יש ראש של שד".
נחמה, "אוניברסיטה פתוחה של אדם אחד", ששינתה לחלוטין את שיטת הוראת התנ"ך ובמידת מה גם הספרות בארץ, תוקפת את סגנון הלימוד והבחינה - "ראיתי פעם מבחן שבו נתבקשה תלמידה להסביר בלשונה את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס" - והיא כתבה "ויטפטפו ההרים מיץ ענבים"". היא מקימה את מוסד הגיליונות - שאלות עיוניות בתנ"ך הנשלחות למאות לומדים בארץ, נשים וגברים, דתיים וחילוניים, צעירים ומבוגרים - עוברת על כל הגיליונות הנשלחים אליה חזרה, מעירה ומתקנת ושולחת למשיבים, וכל זאת לבדה. פעם העירה, "ראוי היה ששכרם של נהגי המוניות יהיה גבוה משכרם של המורים, משום שלמורים יש סיפוק רוחני". אומרים שיוסי בנאי שמע את הנאום שנשאה בעת קבלת פרס ביאליק ואמר "ראו איך אנחנו מתאמצים, והיא עושה זאת בטבעיות כזאת!"
זלדה, משוררת, ציירת ומורה, עבדה כמו רבקה גובר עם ילדות מבתים קשים ומשכונות מצוקה. היא מתארת את נוף הבית שכל ילדה נושאת איתה אל הכיתה. היא נוזפת בעצמה שוב ושוב על שאין בה "מספיק שמש" בשביל תלמידותיה, "מספיק חום ואהבה" בשבילן. היא מספרת כיצד הנחתה את התלמידות להקשיב לקול הציפורים, כיצד התבוננו כולן בענף עץ שהביאה אחת מהן לכיתה. וכיצד העירה אחת הבנות "מכל דבר לא חשוב אנחנו עושים דבר חשוב." אך אולי בעוד שנים נזכור רק את הדברים הלא חשובים, תהתה זלדה ברשימה שהתפרסמה בעלון המורות הדתיות.
דייויד מנשה, מורה בנשמה שחלה בסרטן והמשיך ללמד עד שאיבד את ראייתו, מספר על מסעו האחרון: בעקבות קריאתו בפייסבוק "תלמידים לשעבר: יצאתי למסע ברחבי ארה"ב, אולי יש לכם מיטה בשבילי?" זכה, בהיותו עיוור למחצה, צולע וגוסס לפגוש מאות תלמידים מכירי תודה ולגלות לאן הגיעו ואילו אנשים הם היום. ההוראה היא בדרך כלל עבודה קשה וכפוית טובה במידת מה. מנשה זכה לראות ולחוש בהערכה שחשים לו מאות אנשים שלמדו אצלו במשך השנים.
"האנטימולוג הצרפתי הגאוני פברה מתגאה ואומר, שבתגליותיו החשובות בידיעת החרקים, הוא לא הרג אף אחד מהם. הוא חקר את מעופם, את מנהגיהם, את דאגותיהם וששונותיהם. הוא הסתכל בהם בשעה שהשתעשעו בזוהר קרני השמש, בשעה שנלחמו ונפלו חללים, חיפשו מזון, בנו להם מקומות מחסה, אגרו מזונות. הוא לא התרעם; בעין פקוחה עקב אחרי חוקי הטבע הכבירים בתנודותיהם הקלות ביותר. הוא היה מורה עממי. את הסתכלויותיו עשה בעין בלתי מזוינת במכשיר.
המחנך, היה אתה לעולם הילדים מה שהיה פברה לעולם החרקים," חותם קורצ'ק את ספרו.
"אותה שבת שירד היורה של שנת תשי"א, עשו כל המורים שבתם בתוך המעברה כדי להיות עם תושביה בצערם ובעוניים," מתארת רבקה גובר את התנאים בהם לימדה. "במוצאי שבת נסעתי הביתה. בשובי למעברה ביום א' בבוקר יצאו לקראתי הילדים הרטובים מגשם, ובנפנפם בספרים (הרטובים אף הם) בישרו לי, כי בית הספר תפוס: המשפחות פלשו לכל בנייני הציבור שבמחנה.
נכנסתי לכיתתי. מול הדלת התנוססה הסיסמה "צאו מבבל, ברחו מכשדים בקול רינה". החדר היה מלא חפצים ישנים וגרוטאות אדם. הפתילייה עמדה על הרצפה והעלתה עשן, אך איש לא שם לב לכך. דיוקנו של הרצל השקיף עליהם מעל הקיר במבט מלא הבנה..."
"בדבר אחד אני תמימת דעים איתך (כלומר בדברים הרבה, אלא בדבר אחד שלא מצאתי לי שומע ומבין ומסכים בין רובא דרובא של המורים): כל שאלותיך אינן מאפשרות חזרה על הטקסט במילים אחרות. ודווקא זהו אשר מרבים בו המורים הן בתורה שבכתב הן בתנ"ך הן בספרות, והוא אמצעי בדוק לטמטום תלמידים. וארבעים ושתיים שנה אני צווחת נגד דרך לימוד זו ושומע אין לי," מתרעמת נחמה במכתב לידיד.
זלדה מתארת את חדות מבטה של ילדה: "פעם לימדה אותי ילדה איך לראות ללב. הייתי חולה וגערתי ברבקה מאוד, יותר ממה שהיתה ראויה. היא הקשיבה ברצינות לדבריי הזועפים, כשגמרתי חיבקה אותי חיבוק חזק חזק ושאלה "מדוע המורה עצובה היום?"... התביישתי בפניה."
"מה שהיה הכי חשוב לי הוא הילדים. כל כך השתוקקתי לפגוש אותם. "מורה בינוני אומר. מורה טוב מסביר. מורה מצוין מדגים. מורה דגול מעורר השראה," כתב הסופר ויליאם ארתור וורד.
רציתי להיות מורה דגול. הכי טוב שהיה להם אי פעם," מעיד דיוויד מנשה.
מכל הדברים האלה - עליבות המציאות ותחושת השליחות של רבקה גובר, הנטייה האידאליסטית-הרומנטית של זלדה, הדחף להשפיע של דיוויד מנשה, המתודות וכישרון הדרמה של נחמה, האחריות הכבדה של קורצ'ק - מכל אלו קמה הוראה.
מיהו מורה טוב?
המורה של זלדה הוא זה ששוכח קשיים אישיים בדלת הכיתה.
המורה של נחמה ליבוביץ הוא זה שמעורר לחשיבה ולהבנה מעמיקה.
לפי רבקה גובר, מורה הוא מי שהשליחות שבהוראה גוברת אצלו על כל הקשיים.
מי שחושב תמיד איך להגיע לתלמיד - זה המורה של דיוויד מנשה.
המורה שאינו חושש מלטעות ומוכן תמיד ללמוד ולתקן הוא המורה של קורצ'ק.
בעיניי הוא קודם כל אדם שאוהב את מקצועו.
הוא אדם שתלמידיו מכבדים אותו על שהוא הוא.
הוא מי שאינו חושש מדיון.
הוא מי שמאמין בתלמידים.
הוא מי שמסוגל להודות בטעויות.
הוא מי שבשבילו ההוראה היא שליחות וייעוד וחזון, כמו חמשת האנשים שהזכרתי.
אבא שלי תמיד התבדח שבכל פעם שהוא כועס עליי אני הולך לקרוא ספר על חינוך, לראות איפה הוא טעה.
זה לא לגמרי מדויק, אבל יש בזה משהו: אני קורא המון על הוראה כי כולנו מורים באיזשהו מקום: מול האחים הקטנים, החברים, הקולגות, שלא לדבר על הילדים שלנו.
כל כך אכפת לי מהוראה כי, אם ירשה לי מנשה לשאול משלו, לילדים שלי אני רוצה להיות מורה דגול, הכי טוב שיהיה להם אי פעם.
