מי שרוצה ספר אקזיסטנציאליסטי חביב מאוד שמדבר על המון נושאים רלוונטיים בצורה זורמת ושלא דורשת המון ידע מקדים, צריך לקרוא ספר זה. הספר מקיף קצת מהפילוסופיות של ניטשה, קירקגור ושופנהאואר, כמובן עם טעימות של שאר הרעיונות האקזיסטנציאליים של טולסטוי, דוסטויבסקי, קהלת ורבים אחרים. הספר, כמו הרבה מספריו של שפירא, כתוב כמו הרצאותיו, עם המון ציטוטים, סיפורים ומשלים והפניות לספרות. הדבר מאפשר לפתח רעיונות מורכבים ולהסבירם באופן פשוט ומובן, כך שלא תהיה דרישה להבנה מקדימה של אותם רעיונות. שפירא מציג לא רק את עיקרי הפילוסופיות אלא מתאר גם את חייהם של חלק מההוגים, דן עם הקוראים על רעיונות של משמעות, חיים ואושר ומתמקד בחוויה הסובייקטיבית, כי הרי זהו האקזיסטנציאליזם - פילוסופיות קיום אשר אינן מגובות בשיטה אחידה, אלא מנסות להסביר ולענות על השאלות הקיומיות הסובייקטיביות של האדם. ספר הכתוב בשיטה של שפירא מצליח באופן יוצא דופן להסביר לקורא מהו האקזיסטנציאליזם, כמה הפילוסופיה היא אינדיווידואלית, ומשתנה מאדם לאדם, וכמה היא קרובה ורלוונטית לנו. אני מאוד אהבתי את הספר, הקריאה בו מהנה וניתן לחזור אליו תמיד בשביל איזה ציטוט או חידוד על פילוסוף כזה או אחר. וכמובן, זהו ספר מצוין כספר מבוא לפילוסופיה האקזיסטנציאלית, אך גם לקוראים המכירים היטב את הזרם הפילוסופי, הספר יהיה מעניין מאוד לקריאה.

"עלי למצוא את ייעודי, רעיון שלמענו אהיה מוכן לחיות ולמות", זה המשפט שאקח איתי הלאה מהספר. זהו ציטוט מיומנו האישי של קירקגור, בו ביטא את תמצית הכמיהה האנושית. כולם מחפשים משמעות, בין אם במערכות דיכוטומיות (דת, קריירה), מערכות יחסים (אהבה ומשפחה) או השארת חותם מסוים (למשל באמצעות האומנות).

את הספר קיבלתי כמתנת שחרור מהמפקד שלי. במכתב המצורף אליו ובשיחתנו האחרונה, הוא הגדיר אותי כדעתן. תחילה נטיתי לקונוטציה השלילית של המילה, רק מאוחר יותר ירדתי לסוף דעתו. אני פרפקציוניסט, שיחות מדוריות בהן נכללתי הפכו לדיון, לא נתתי להתעלם מהעובדות אולם גם לא הנחתי לקבל אותן באמונה גמורה. אם לכל מטבע יש שני צדדים, בעולם המודיעין לכל סוגיה יש אינספור, כל סוגיה היא פאון משוכלל. פילוסוף אמיתי לעולם אינו מפסיק להביע ספק. עוד הייתי בחיתולי המרדף אחר משמעות בתקופת הצבא, האם מפקדי ידע או הרגיש, אין לי מושג, מה שבטוח, הוא הצליח לקלוע עם המתנה.

קריאה מבחינתי היא פעולה שראוי להקדיש לה זמן. כדי להתמסר באמת לתמה של הסופר ולמסרים שהוא מבקש להעביר, אני לא מסוגל לפרוש את הקריאה על פני שבועות, לחילופין, לקרוא שני ספרים במקביל. אני מרגיש שמן הראוי (לסופר ולספר) שאקדיש את כולי, אקרא אותו תוך ימים ספורים, כדי להפיק ממנו באמת את המיטב. כך יוצא מצב בו חודש ימים לא אקרא ולו ספר אחד אבל בשבוע בודד אוכל לגמוא שלושה.
זו בחירה אישית של סדר עדיפויות מבחינת זמן, אני שלם איתה. אולם יש ספרים שלא ניתן לגמוא במהרה. אחדד זאת, ספרים שאסור לגמוא במהרה. ספרי הגות כמו הספר הנ"ל הם דוגמה מובהקת. לראשונה מזה שנתיים, פרשתי את הקריאה על פני שבועיים שלמים, קורא אותו טיפין טיפין, משום שרק כך, שפע הרעיונות המטלטלים שבו, יכלו לחלחל.

בספרו "מחשבות לעת לילה" (שם מבריק שיווקית, והולם מבחינת התוכן), מכנס שפירא את משנותיהם של קיקרגור, ניטשה ושופנהאואר, לא בדרך טרחנית ומשמימה, אלא באופן מקורי ומעורר מחשבה. לא מדובר במצבור דפים חסר מרווח נשימה, אלא בקטעים קצרים הנערמים לכדי רעיון. מהבחינה הזו, ניתן לקרוא גם עמוד ביום, ולפרוש את הקריאה על פני שנה.

הספר עוסק במגוון שאלות, משלל נקודות מבט, להלן מספר דוגמאות - הגדרת המשמעות, כיצד ניתן לממש אותה, אם בכלל. מהו אורח החיים האידיאלי מבחינה מחשבתית, האם ההגדרה של טוב או רע היא מוחלטת או שמקורה בהכתבה תרבותית, כיצד משתלבת האלוהות במסע להגשמה עצמית.

הפילוסוף שהיה מבחינתי על תקן תגלית במסגרת הספר, היה סורן קירקגור. הכרתי אותו כאבי האקזיסטנציאליזם (הפילוסופיה הקיומית), אליה נחשפתי והתחברתי בחודשים האחרונים. אולם בספר למדתי רבות על משנתו המרתקת וחייו המרתקים לא פחות. גם אם איני מסכים עם משנתו הדתית, הוא טיפס גבוה במדרג הפילוסופים האהובים עלי.

הבנתי שישנה ביקורת כלפי נטייתו של שפירא לעסוק בדת במסגרת ספריו (בדגש על קהלת, אותו טרם קראתי), אם טענה זו מטרידה אתכם, אז הסירו דאגה מלבכם, הדת איננה נדונה בספר באופן מופרז, אלא היכן שאמורה להיבחן.

אין מדובר בספר על שלושה אישים בלבד, אלא כזה המכנס אליו הוגים מקשת רחבה של תחומים (כגון המדע, הספרות והאומנות). האמירות והציטוטים בו ראויים לשבח, חלקם היו כה מרהיבים, שנאלצתי לקטוע את הקריאה ולרשום אותם לאחר כך.

חיים שפירא מיטיב לכתוב ולהנהיר עבורנו בפשטות את הרעיונות של הפילוסופים הגדולים. אין מדובר בספר פילוסופיה כבד, אלא בספר רווי רעיונות מעוררי מחשבה, שכל אדם החפץ בכך מסוגל להיחשף אליהם. גם אם לא תסכימו עם כולם, תתמלאו הערכה כלפי דפוס המחשבה.

ברשותכם, אחזור אל הציטוט בראשית הביקורת, עתה בגרסתו המלאה –
"אני חייב לברר לעצמי מה עלי לעשות. עלי למצוא את ייעודי. רעיון שלמענו אהיה מוכן לחיות ולמות.
אינני מעוניין בשום אמת אובייקטיבית או שיטה פילוסופית. אני רוצה את האמת שלי שתתן משמעות עמוקה לחיי. בלא מציאת משמעות למעשי אני משול לאדם אשר שכר לו דירה, רכש רהיטים, אך טרם מצא את האחת והיחידה שתחלוק איתו את העליות והמורדות של החיים".

רעיון שלמענו אהיה מוכן לחיות ולמות, אני מצאתי, ואתם?

התרגשתי. יד על הלב . התרגשתי מהפנינה הספרותית הזו, התרגשתי משפירא כמה ידע הוא אוצר בחובו.
רק להסתכל על הרשימה הביבליוגרפית שצירף בסוף הספר כדי להבין עד כמה הוא פרש יריעה רחבה של עולמות ידע.
התרגשתי, כי עד היום למרות שקראתי את ספריו לא הבנתי עד כמה האדם הזה מבריק, איך הוא לוקח נושאים שהם לדעתי, קבורים במגדלי שן פלצנים ומטופלים על ידי פילוסופים שלא יטרחו לתרגם את כל האוצרות הללו לשפה מדוברת.
וזה הקסם של שפירא, לרקום לנו מחשבות לשעת לילה ולהאיר את דרכינו בשפע כוכבים חדשים שינצנצו לנו בהמשך המסע הקיומי.
בזכותו זכיתי להכיר את קירקגור ,אותו הוא רוקם לתורתו של הרב- אבן- ישראל, והנה הוא פותח שער נוסף לניטשה ובעצם מלמד אותנו אט אט את תורת הפילולוגיה- אומנות הקריאה האיטית.
וכדי לשכנע אתכם למה הוקסמתי:" .. חמלה היא הבסיס לכל התנהגות אנושית ראויה. חמלה נעלה יותר מרחמים, חמלה נמצאת בגובה העיניים ואילו רחמים ניתנים מלמעלה כלפי מטה. רחמים הם מלאכתו של האל, חמלה היא החסד שלנו." ( שופנהאואר)
שופנהאואר טען בתוקף שגאון אינו יכול להיות חברותי ושאינו נגוע בחטא הצניעות.
הקסם בשפירא בדומה לאדם ברוך זצ"ל שהוא גם גאון וגם אדם חברותי.

אני לא אוהבת פילוסופיה. העצבים שלי לא עומדים בעומס כשהם מתבקשים לקרוא הגיגים שכתבו גברים, שהחליטו שכל העולם צריך לדעת את דעתם על היקום ומה שקורה בו. ויותר מכך, או שהם היו בעלי אמצעים שסתם חיפשו משהו לעסוק בו או שהם החליטו להתנתק מהעולם האמיתי, זה שיש בו אהבה לאחר או משפחה שצריך לדאוג למחסורה.
בימי יוון כל פילוסוף היה גם איש מדעים, אי אפשר היה לנתק את הפילוסופיה מהאסטרונומיה או המתמטיקה וכו' ולכן זכו רוב משכילים אלה לאהדה, אלא שככל שעובר הזמן מתרחקים הפילוסופים מעיסוק במדע ועוברים לעסוק בפשט. וכאן מתחילה גם סאגה אחרת: אם כתב מי מהפילוסופים דיעה שונה מחברו למקצוע הרי שמייד מתחילים הלעג והבוז "לעבור" מהאחד לשני, כאילו שני אלוהים מתווכחים. ובעניין האלוהים אני לא בטוחה שהוא עצמו יודע למה הוא התכוון.
ומכאן, שחיים שפירא עשה טוב כשהוא דאג להגיש לקורא את תמצית דעותיהם של הפילוסופים השונים, מה שיצר חווית קריאה מעניינת. זה לא מוסיף הרבה תובנות לחיים, אבל בכל זאת מעלה חיוך מפעם לפעם, בזכות כתיבתו של שפירא, שלעיתים נדמה שהוא עצמו לא לוקח את החיים כל כך ברצינות.
ספר נחמד למי שמחפש משהו קליל להעביר אתו את הזמן.

אני מודה שזמן רב לא קראתי ספר מהז'אנר הפילוסופי.

לפני כמה שנים הצטרפתי לאחת ההרצאות של ד"ר חיים שפירא, וככל הזכור לי מאז - יש לאיש הזה קסם מיוחד.

ד"ר חיים שפירא יודע לרתק את האדם מולו בחיוך, בדיחה טובה ו"על הדרך", בדרכו שלו, מטמין בך אוצר מידע רווי בשאלות. כמו שאי אפשר לצאת מההרצאה שלו מבלי לשאול שאלות, כך אי אפשר לסיים את הספר הנוכחי, ולא להישאר מעט מרחפים, ועטופים בהרהורים ולא מעט קושיות.

כשסיימתי לקרוא את הספר לא ניגשתי מיד לסקירה, אני מודה - הייתי זקוקה למספר שעות לעכל את הפרטים והמידע שיש בתוך ה-302 עמודים.

אני מרשה לעצמי לצטט את רוני סומק מהכריכה: "הקריאה במחשבות לעת לילה דומה לטיפוס בהר בנעלי בלט...." מסכימה עם המטאפורה הזו ללא עוררין!

בספר הזה אכן הרגשתי שאני נמצאת בעננים, או על הר מאוד גבוה. לאורך כל הספר הרגשתי כצופה במעגל עם שלושת הפילוסופים המכובדים: קירקגור, שופנהאואר וניטשה שאליהם ד"ר חיים שפירא צירף אורחים: פרויד, בשביס זינגר, רבי שלמה אבן גבירול, אלברט איינשטיין, דוסטוייבסקי ועוד.

הספר מתחיל במשפט: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". למה?

מה התכלית של האדם? לשם מה הוא נברא? האם לא היה יותר פשוט להישאר עם "האין"?

האדם מטבעו הוא סקרן וגם מסתכן. בודאי תשאלו: למה אני חותרת?

למרות "גזר הדין מוות" האדם אכל מהתפוח וויתר על החיים האינסופיים בגן עדן. למה?

אמנם אלוהים אסר על האדם לאכול מהתפוח, אך מאידך גיסא לא מנע ממנו את חופש הבחירה. את הבחירה של האדם אנחנו יודעים, אחרת ברור לכם שאני לא הייתי כותבת את הסקירה הנוכחית. נכון?

ד"ר חיים שפירא מאגד לספרו את שלושת הוגי הדעות: קירקגור, שופנהאואר וניטשה וכך הוא פותח לקורא צוהר לעבר ים של שאלות פילוסופיות קיומיות.



להלן קמצוץ מהן:
*מי אני?- אודה על האמת שמזמן לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו.
*האם ישנה משמעות לחיי?
*במה טעה האדם הראשון?
*מה זאת אמונה?
*האם תיתכן מחויבות לאישה אחת בלבד?
*מדוע המחשבות הרעות שכיחות יותר מהמחשבות הטובות?

אתם רוצים תשובות? אין תשובות חד משמעיות.

אפלטון סבר שלכל אדם יש תכלית שאותה עליה לגלות, לעומת זאת האקזיסטנציאליסטים סברו שעל האדם ליצור את המטרות והיעדים ... מי צודק? מה אתם חושבים? מעניין הא?

קירקגור סבר שכל רגע עלול להיות הרגע האחרון של האדם והמוות הוא בלתי נמנע.

ציטוט עמוד 38: "החיים-היום הם פה ומחר אינם. המוות, ברגע שיגיע –יישאר (ככל הנראה) לתמיד, או כפי שניסח זאת מולייר: "מתים רק פעם אחת, אך להרבה מאוד זמן."

קירקגור גם הטמיע את המונח חרדה - ANGST . הפחד מחופש הבחירה בניגוד לחיות שמודרכות על ידי האינסטינקט.

ציטוט עמוד 58: "קירקגור אמר שכאשר אנו נותנים לדברים לזרום מעצמם, אנו הופכים את עצמנו מאדונים למשרתים ובכך מצמצמים את החופש שלנו."

סארטר טוען שהרגש נמצא בלב המתבונן. ציטוט עמוד 49: "למשל, תמונה של אנשים המטיילים בשדרת העיר או של ילדים המשחקים בחוף הים יכולה לעורר את כל אחד מן הרגשות הבאים: שמחה, צער, כעס, עצבות, תקווה, חמלה, פליאה.."

אני נוטה להסכים עם חלק גדול מתורתם של הפילוסופים הללו. למרות ההסכמות נותרתי עם הרבה הרהורים, אבל יש לי גם מספר התנגדויות ביני לבין עצמי.

כן נכון אני מסכימה שהחיים מתבהרים רק במבט לאחור, אבל יש לחיות אותם קדימה. נו אז מה? זה עדיין לא מונע ממני שלא אמשיך לשאול שאלות. והרי נאמר שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. לא?

רגע רגע... עוד שאלה: מה חשוב באמת התוצאה של פעולה מסוימת ו/או המניע לאותה פעולה? מי שולט בנו הלב, או הראש? אגב, מאוד שעשעה אותי הדוגמא של עלי הפטרוזיליה שנתקעו בשיניה של הילה. (מי שקרא את הספר ידע מה כוונתי).

ציטוט עמוד 70: "את מה שהלב דחה, הראש לא יקבל לעולם" – זה נכון? גם אתם חושבים כך?

בספר הנוכחי ד"ר חיים שפירא מפלס לנו דרך לפילוסופיה בגובה העיניים ומתמקד בשלושה הוגי דעות: קירקגור, שופנהאואר וניטשה.

כל אחד מהוגי הדעות הללו מיצג זרם שונה. קירקגור הדני וניטשה הגרמני – שניהם בלטו במאה ה-19 לעומת שופנהאואר שקדם לשניהם.

למרות שמדובר בספר פילוסופי ובנושאים לא פשוטים, עריכתו של הספר נעימה והקריאה בו זורמת.

לדעתי ספר מצוין שמצייד את הקורא בביסים קטנים, על תורה שאנחנו חיים בה כל הזמן, אבל לא מהרהרים בה בשגרת היום יום.

אני אוהבת ציטטות- בספר הזה מצאתי לא מעט ציטטות. אני מודה התמוגגתי.
ממליצה בחום לכל אחד שרוצה לטעום קצת מעולם הפילוסופיה והפסיכולוגיה.

לי יניני

הזרם הקיומי ריתק אותי מזה כמה שנים, התוודעתי אליו דרך הספרים "הזר" המהפנט של קאמי, "דלתיים סגורות"
מחזהו של סארטר וכל מיני ספרי מבוא בפילוסופיה. ספרו של חיים שפירא מצטיין בכך שהוא עושה תורה זו נגישה
לקהל הרחב ועושה סדר בה, לצד היותו מרתק בפני עצמו ומעורר מחשבה.
פילוסופיה היא תחום (מדע?) מושך בשבילי, אם כי הרגשתי שהוא תמיד רחוק. לא לשווא אנו שומעים מדי פעם את
הביטוי "אה, התחלת להתפלסף" או ביטויים דומים. נושאים כמו מוסר, משמעות החיים, אמונה ודת, למרות שהם נושאים
מרכזיים בחיינו וזוכים להתייחסות רבה, הפכו כמו קודים או אקסיומות שפועלים לפיהם בצורה לא מודעת
יותר מאשר השקפות שעומדות לבחינה, שמוטל בהן ספק. מדוע?
אחת התשובות הפשוטות מבחינתי: בגלל שבחינה והטלת ספק הם דברים מכאיבים.
הפילוסופיה מעודדת בחינת השקפותינו והטלת ספק בהן, והזרם הקיומי לא עושה הנחות בסוגיה זו. למשל אדם שמטפל
בהוריו בעת זקנתם, במקום להביא אותם לבית אבות, כי "כך צריך לעשות" או "כך מצווה המוסר" הוא אדם שלפי סארטר
מחזיק ב "אמונה רעה". אמונה רעה לפי סארטר וכפי שהיא מוגדרת בספרו של שפירא "זהו הפחד מפני לחיות עבור עצמך, זוהי
בחירה חופשית ופרדוקסאלית של האדם למנוע מעצמו את חופש הבחירה, זהו מצב שבו האדם עצמו מסתיר מפני עצמו את האמת על
עצמו" (עמוד 48).רק אם האדם בוחר לטפל בהוריו מתוך אהבה עמוקה, מתוך שכנוע פנימי עמוק, זו לא תיחשב לאמונה רעה לפי סארטר. לא עושים הנחות, כבר אמרתי? (דרך אגב שפירא מטיל ספק אם לסארטר עצמו לא היו אמונות רעות)
דוגמא זו מבטאת למה אני חש ריחוק מסוים מהפילוסופיה עד היום, והרגשתי ריחוק לצד משיכה לזרם הקיומי גם אחרי קריאת ספר זה, החיפוש המתמיד אחרי האמת ששואף לו ניטשה ומבקש לחיות לפיו יכול להיות מאוד מתיש. הרגשתי גם תכופות שפילוסופיה לא
עוסקת ברגש -לפחות לא בצורה מספקת- אלא רק בצד האינטלקטואלי (לא במקרה נקרא רומנו של אירווין יאלום "כשניטשה בכה").
כפסיכולוג העמדתי תיאוריות שאני מכיר מתחום הפסיכולוגיה- במיוחד תיאוריות פסיכואנאליטיות- להשוואה להגות הפילוסופית
הקיומית. ניכר שהתיאוריות הפסיכואנליטיות מושפעות רבות מהפילוסופיה, ומצאתי שהן יותר פייסניות עם טבע האדם ובנוגע
לשאלות מוסר, חופש בחירה וכו.
נהניתי מאוד מהספר של שפירא, אם כי הוא קצת מאבד כיוון לטעמי לקראת הסוף עם הציטוטים הרבים של סופרים שונים. חגיגה
אינטלקטואלית, פחות רגשית.

הפעם לא אכתוב בקורת. אני אמנם אמונה על כתיבת סקירות על ספרים.. אך את הספר הזה לא נראה לי שאוכל לסקור, כפי שאני סוקרת בדרך כלל. לכל היותר העלה את הדיווח הבא:
מחשבות לעת לילה
קירקגור, שופנהאור, ניטשה
פילוסופיה קיומית, מסע אישי
הגה וכתב: דר' חיים שפירא
כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור
302 ע'
הכוללים 13 ע' שהם:
מפתח שמות, מקורות עבריים לציטוטים. תודות
גילוי נאות:
סביר שאם הייתי מתכוונת לספר על הספר בסקירה רגילה, הייתי חוסכת מקום על הדף ולא מפרטת כל כך בהצגתו המפורטת למעלה. אך כיוון שלמרות שיש לי מספר נעלים די גדול, לנעליו של דר' חיים שפירא איני מתכוונת להיכנס*.
לכן מה שהביא בהמלצתי החמה על ספר זה יהיה ציטוט מגב הספר וקטע מתוכו.
המודפס על גב הספר מתחיל במילותיו של פרידריך ניטשה:
הלילה עמוק ומעמיק יותר ממה שהיום יכול לדמיין לעצמו.
אחר כך יש שבע נקודות שבהן עוסק הספר:
● מי אני? כיצד עלי להיות ולהתנהג?
● מה זאת אמונה? האם תיתכן אמונה ללא ספקות?
● האם אנו יכולים לרצות את מה שאנחנו רוצים?
● מדוע מחשבות רעות שכיחות יותר ממחשבות טובות?
● האם אי-פעם חשבתי מחשבות אמיתיות משלי?
● מהיכן מגיעה הידיעה שלנו על "מה טוב ומהו רע"?
● האם הנני מוכן לחזור ולחיות שוב ושוב את החיים שלי כפי שחייתי אותם
עד לרגע כתיבת שורה זו?
ניסיונות לתת מענה, ולו חלקי, לשאלות אלו ואחרות כמותן, מובאים בספרי זה, שהוא מבוא אישי למשנתם של קירקגור, שופנהאואר וניטשה, אשר הדגישה את חשיבותו של היחיד.
עד כאן מגב הספר.
יש עוד שתי פסקאות שאחת מהן היא ציטוט מדברי רוני סומק על הספר קהלת – הפילוסוף המקראי שגם אותו כתב חיים שפירא.
הקטע שאביא הוא מהפרק הראשון – הכמיהה למשמעות –
היה מי שאתה רוצה להיות
ניטשה: היה מי שהינך (ע' 35)
קירקגור: הצורה הנפוצה ביותר של ייאוש היא לא להיות מי שאתה.
כמי שמעדיפה להיות מי שאני, אני מסיימת כאן. הספר לרשותכם ללא מילותיי.
________________________________________________
*איני יודעת את מידת נעליו אבל את מידת מילותיו הכרתי ולגמרי ברור לי שאני לא משחקת בליגה של הגדולים: קירקגור, שופנהאור, ניטשה, אפילו שגם הם בני תמותה, איני רוצה להסתכסך עם זכרם.

ספר חביב ולא יותר מזה.
חיים שפירא טוב במתמטיקה ותורת המשחקים, אבל פחות טוב בפילוסופיה.
אוסף של ציטוטים עם מעט תובנות של חיים שפירא.
בעזרת הספר גיליתי קצת יותר על קירקגור, שופהאואר וניטשה כשעד לפני הספר כמעט ולא ידעתי עליהם כלום.
אם היתה מטרה לספר, היא לא הגיעה אלי.

לטובת גילוי נאות אני חייב לומר שאני מחזיק מחיים שפירא. הבן אדם הוא שד רציני. הנושא הנבחר גם הוא מרתק אך לצערי, הספר עבורי הוא די פספוס. האסוציאטיביות בין הדברים לא עברה אלי ולא ברור לי כלל הדבק המחבר. יתירה מכך, פה ושם יש הבלחות קטנות של תעוזה לומר משהו משלך (אם בשמך ואם בשם אחר) אך בגדול זה די פלופ. למי שיודע, זה קצת מיותר ולמי שלא, יתקשה להבין. גם החיבור לעברי נדמה קצת מאולץ עם איזו פזילה לקהל נוסף - לא ממש במקום. גם כספר ציטטות אתקשה להשתמש בו.
יתכן שאחרי שישהה קצת על המדף אתן לו צ'אנס מחודש.
לסיכום, מבולבל.