תרשו לי להתחיל עם ציטוט שכתבתי פעם לאפרתי:
" גם לי קורה שאני מאשימה את עצמי בבחירת ספר גרוע.
אבל מה לעשות לפעמים זה קורה. אם כל הספרים בעולם היו רק טובים
היה משעמם פה בסימניה."

זה התחיל כמו עוד ספר טיסה נחמד שרציתי לקחת איתי לחופשה אירופאית קצרה שיצאנו אליה כמה חברים. זה היה לי ברור שלא אצליח לקרוא במהלך החופשה ואת הספר בחרתי עבור מטרה אחת ויחידה- לקרוא בטיסה.

מסופר על סוג של עולם עתידני עם חוקים משלו. שני חברים מסתקרנים לעבור לצד השני של חומה גדולה שמאחוריה לא ידוע מה נמצא. ו...זהו פחות או יותר.

מה אני אגיד לכם. אני פשוט סבלתי מכל רגע של קריאה בספר הזה אבל הייתי חייבת להעסיק את המוח שלי במשך ארבע שעות. כל הזמן רק חשבתי למה לא הקשבתי לאינסטינקטים שלי וזרקתי עוד איזה ספר לתיק הגב ולמה לא הקשבתי לדחף האימפולסיבי שלי לקנות עוד ספר בסטימצקי רגע לפני ההמראה? טוב... כנראה שזה בגלל שלא היו מבצעים. או יותר נכון לומר שהיו "מבצעים" שהם ממש לא מבצעים. וככה הרשת דוחקת את חרדי הטיסות והשעמום לקנות. בפעם הקודמת קניתי רגע לפני טיסה את "לפני שהקפה יתקרר" במיטב כספי וזה נחל אכזבה קשה. טוב, אני מניחה שאני לא היחידה שמגלה רגעי חולשה בטרמינל 3. אבל הפעם התאפקתי.

בקיצור באמת שאין לי מה להגיד. הצלחתי לסיים בקושי רב איכשהו. בעמודים האחרונים כבר רפרפתי בחוסר סבלנות. הכל הרגיש כל כך מבולגן ולא ברור. הרגיש כאילו הספר בכלל לא עבר איזושהי עריכה. ייתכן כי התרגום לעברית אפילו שיבש יותר את התוצאה ואף מצאתי כמה טעויות צורמות מאוד.

אם מישהו מעוניין להסביר לי במה עוסק הספר אשמח לשמוע. אולי לא בעצם, מה זה כבר רלוונטי.

בתקווה לימים שקטים יותר, עם בחירת ספרי טיסה טובים יותר.
.

אחרי שסיימתי לקרוא את "ירח שבור", הייתי חייבת לראות קצת "סיפורה של שפחה" כדי להירגע.
כן כן. קראתם נכון. ראיתי סדרה העוסקת בחברה תיאוקרטית, קיצונית וטוטליטרית אשר גיבורתה נאנסת כעניין שבשגרה כדי להפיג מהמתח שנוצר בעקבות קריאת ספר המשווק לבני נוער.

ייחודו של "ירח שבור" אינו האכזריות שבו, או העלילה הלא-מאוד סבוכה, אלא בקולו של המספר - סטנדיש. "חיים ומוות ביד הלשון" נאמר, וכך גם ספר זה קם ונופל על קצה חודו של עט. נתקלתי ביצירות העוסקות באלימות קשה בהרבה ובעלות עלילה מפותלת הרבה יותר. עם זאת, הן לא נגעו בי כמו הספר הזה. אלימות מזעזעת חלפה מעבר לכתפי בלי שאניד עפעף ולעומת זאת אפילו היחס המזלזל לבדו שסופג סטנדיש ממוריו העלה בי רגש. זאת אך ורק בזכות קולו הייחודי והיצירתי של סטנדיש, אשר למרות הציוריות הרבה בו, ואולי בזכותה, מעביר כנות בהירה. כמו כן, מה שמפחיד בסיפור זה ולעיתים חסר בסיפורים אחרים הוא התחושה שהוא יכל להתרחש במציאות. אין התייפיפות, מסר דידקטי או הסברים מפורטים. יש נער בשם סטנדיש והאנשים בחייו. פשוט כך. לכן אני לא מוצאת את הספר הזה דיסטופי. העלילה לא מתמקדת ספציפית בעולם הקלוקל של המולדת, בחברה קיצונית או בהתנגשות בין ערכים הבאה לידי ביטוי במערכות פוליטיות סבוכות. זה פשוט סיפור של אמת.

כמו כן, אודה ואומר שסיבה מרכזית נוספת לשיברון הלב עמו נותרתי לאחר סיום הקריאה הוא העלילה החסרה. אין בעלילה התרה, הסיפור מסתיים קצת לאחר נקודת השיא. לכן אין תחושה של סיפוק כאשר מסיימים את הספר. אנחנו לא בטוחים מהן השפעות מעשהו של סטנדיש על הסביבה ועליו, מה שעלול ליצור תסכול ואף אכזבה. אך לדעתי, עם כל כאב הלב, ההחלטה לגדוע את העלילה בשיאה יוצרת את תחושת האמינות של הספר. אנחנו לא חיים את חיינו בעלילה בנויה היטב המורכבת משרשרת של סיבות ותוצאות, אלא במציאות. החיים מלאים במרכיבים שאינם תלויים בנו ספציפית והם אינם בנויים כדי לספק את הקהל ולהעביר לו מוסר השכל. לפעמים אנחנו חיים חיים ארוכים בלי קשר ישיר למעשינו, ולפעמים אנחנו הולכים ברחוב ונדרסים על ידי נהג תועה. זה לא אומר שהחיים האלה לא אמיתיים, אלא שהם אולי לא יהוו עלילה מוצלחת.

אם אתם רוצים לקבל עלילה אפית, עם אקשן רב, עולם מפורט, דמויות גדולות מהחיים אשר נושאות מסרים חשובים ומצילות את העולם - ברחו כל עוד נפשכם בכם. בעיקר אם אתם אוהדים שפה עניינית ומתומצתת ועלילה בה לא פסחו על שלב ההתרה.

אבל אם תתאמצו ותחפשו אפיות, אקשן, עולם מפורט ודמויות גדולות מהחיים אשר נושאות מסרים חשובים ומצילות את העולם - תמצאו אותם דרך עיניו של סטנדיש.

אני חושבת שכולנו יכולים להסכים על זה שספרי דיסטופיה לנוער זה נושא חרוש לגמרי שכבר איבד את כל הפואנטה שלו וצריך סופר עם כישרון ורעיון מטורף כדי שאולי - רק אולי - יוכל להיכתב ספר דיסטופיה לנוער שלא יקבל ישר את התגית "מועתק" ו"חרוש"
ובכן, גם ירח שבור לא מצליח לגמרי להתחמק מהתגית הזאת. ובינינו, אם הייתי יודעת שהוא ספר דיסטופיה לפני שהשאלתי אותו מהספרייה - לא הייתי נוגעת בו בכלל וכנראה גם לא קוראת אותו אף פעם.

על התקציר של הספר עברתי ברפרוף ופספסתי את העובדה שמדובר בספר דיסטופי, זה נשמע כמו ספר על ילד דיסלקטי והקשיים שהוא עובר כדי להשתלב בחברה שלנו, לא ציפיתי להמון בתכלס, אבל לא היה לי מה להפסיד אז השאלתי אותו.
מיותר לציין שהוא היה לחלוטין ההפך ממה שציפיתי

הספר הזה שונה איכשהו ,אני מניחה שהסיבה לכך הוא כי הוא לא נכתב כדי להיות ספר דיטופי לנוער - בניגוד להרבה ספרים אחרים בז'אנר - הוא באמת נכתב כדי להעביר משהו, ולכן כל מבנה העלילה והסיפור היו אחרים, וה"נוסחה הקבועה" שיש לרוב בספרים בסגנון הזה, לא באה לידי ביטוי בספר הזה. לא הייתה כאן שום נערה מתבגרת יפהפייה שנכנסת בבת אחת לחיו של הגיבור שלנו ומשנה אותם ושניהם ביחד מצילים את העולם ופוטרים אותו מהשלטון האכזרי ששולט בו.

אחד מהדברים שעברו בספר הכי טוב הייתה האכזריות שתוארה שמה, מה שהיה נפלא בעיני זה שהאכזריות תוארה בפשטות מפחידה כמעט, כמו שילד רואה אותה. ואני לא הצלחתי להישאר אדישה לזה בזמן הקריאה. רציתי לבוא ולעודד את הדמות השבורה של סטנדיש.

אין ספק שאחד מהדברים שהסופרת ניסתה לעשות זה להעביר את כל הספר מנקודת מבטו של ילד בצורה אמינה. וזה עבד לה לגמרי לדעתי.
המון דברים לא מסופרים לנו במהלך הספר והעלילה מתקדמת בקצב מהיר. אנחנו לא יודעים איפה הסיפור מתרחש, והרבה פעמים לא כל כך הבנתי מה הולך בגלל המחסור בפרטים. האם זה העתיד של העולם שלנו? או מעיין יקום מקביל? האם יש מישהו שהוא שליט? מי הוא?
אנחנו כן מקבלים פה ושם פרטים ושמות כמו "הממסד" או העובדה שאנשים שתומכים בו זוכים למעמד גבוה יותר. אבל בעיני החורים במידע לא נעשו מתוך עצלנות או פיתוח עלילתי לא טוב. להיפך, הם חיזקו את האמינות של הספר ואת העובדה שהוא מסופר מנקודת מבטו של ילד ואת הדברים שבהם הדמות שלו מעדיפה להתעסק ולדבר עליהם - במקרה הזה, בהחלט לא העולם הדיסטופי שבו הוא חי.

סיימתי את הספר אחרי יומיים - ואני דיי בטוחה שאם רוצים אפשר לסיים אותו בכמה שעות - והייתי קצת מבולבלת, לא כל כך ידעתי מה לחשוב, רק כמה שעות מאוחר יותר התחלתי לגבש עליו דעה.
ומשהו בו השפיע עליי, אני לא יודעת להסביר בדיוק מה ואיך או למה. אבל הוא עשה את מה שספרי נוער עתידניים כל כך מתיימרים לעשות ונכשלים שוב ושוב כל פעם. מצאתי את עצמי חושבת עליו, דואגת לדמויות, רוצה לקרוא עוד.
זה בעיני מה שהכי חשוב, אם סופר גורם לך להרהר בספר שלו גם אחרי הקריאה, אין ספק שהוא עשה את העבודה.

אז לא הכל מובן, לפעמים קשה קצת לעקוב אחרי מה שקורה או להבין מה קורה. אבל זה ספר נהדר שמשאיר אתכם לחשוב. ואני שמחה מאוד שיצא לי לקרוא אותו ואני ללא ספק ממליצה עליו.

סאלי גרדנר היא סופרת בריטית.
אז לכן בית הספר שלי הזמין אותה אליו, לספר על הספר שלה וגם עליה.
סאלי גרדנר סבלה בילדותה מדיסלקציה קשה. היא לא ידעה לקרוא עד שהייתה בת ארבע עשרה. זה מטורף. אם אני הייתי לומדת לקרוא רק בגיל ארבע עשרה לא הייתי יודע לקרוא היום. שזה מטורף.
היא ספרה עד כמה קשה היה לה לקרוא ולכתוב. שהמילים היו מסתחררות, מסתובבות ומתהפכות, והעיניים שלה לא הצליחו לקלוט אותן ולהפוך און מאותיות למילים עם משמעות.
היא סיפרה שהרעיון שעומד מאחורי הספר הוא שדמוקרטיה וחופש הם אינם אותו המושג, שהם שני צמחים עדינים שזקוקים לטיפול מתמיד, טיפול שאדיאלים של אדם בודד יכולים לרמוס. שאסור לנו שלא להיות ערניים, כי אחרת נשקע.
סאלי מדהימה.
סטנדיש מדהים.
*
יש ספרים שלכתוב עליהם זה קשה.
זה מרגיש כאילו אני צריכה אישור מיוחד ממשכן המילים, רישיון, רשות לכתוב את המילים שלי עליהם.
כי אין לי מילים.
הן כולן נבזזו באכזריות בידי הספר הספר, שהשאיר אותי חסרת מילים.

ציטוטים נבחרים:
"הפצע המשיך לזלוג צער, למרות כל התחבושות של 'הכל יהיה בסדר'"
"אם יש בכלל דבר כזה, אמת. קשה מאוד לדעת כשהרבה כל כך הוא שקר."
"הרעב גורם לך לראות דברים בצורה רזה. זאת לא דרך לחיות, והטבליות הכסופות האלה הן לא דרך למות."
"...והסרל החום מזיז אותי כמו בובה. וכשחושבים על זה, זה בדיוק מה שאני. אני המשקל שגורם לאסטרונאוט להיראות חסר משקל."
"למה המין האנושי המזדיין אכזרי כל כך?
למה?"
"אני בחושך. הזמן שכח ממני."
"'תנשק אותי,' הוא אומר בשקט.
תמיד חשבתי שהאדם הראשון שאנשק יהיה בת. עכשיו זה לא משנה. אני מנשק אותו. הנשיקה נענית בכמיהה. כמיהה לחיים שלעולם לא יהיו לנו.
'אני אוהב אותך,' הוא לוחש. 'אני אוהב את הבלגן המשוגע והאמיץ שאתה.'"
"בחיים של כולנו מסומן יום אחד שבו נימחק. עדיף לא לדעת את התאריך. אבל ככל הנראה אף אחד לא חושב שזה יקרה בצורה כזו."
"היה ניתן לקוות שהעולם החופשי יבין את זה בעצמו, אבל נראה לי שהוא מעדיף את התיאוריה המצמררת, שהכל נמצא בהישג ידו של האדם."
"אני חושב לעצמי שטוב שהירח האמיתי לא רואה את זה- הוא היה נופל מהשמיים מרוב צחוק."
"ואז אני מנתק את הכבל. ואז אני עושה את הצעד שלי."
"זה הרגע שלי. אפילו לא דקה, רק רגע אחד. אולי לא נדרש יותר מרגע לשנות את מהלך ההיסטוריה. אני הירח. אני האבן. יצא הפקק מירח התולעים."
"אתם מבינים, רק בארץ הכה-קר-קולה השמש זורחת בצבע. חיים בקצה הקשת בענן."
הספר הזה לא מובן עד העוד האחרון. ואולי זה מה שקוסם בו כל כך?

הספר הזה לא דומה לשום דבר שקראתי בעבר והוא הספר הכי מקורי שאני מכירה אי פעם.
הוא כתוב מעולה והעלילה מעניינת ומשאירה אותך עם פה פתוח בסוף.
אני בכיתי בערך איזה שעתיים רצוף בסוף הספר, ועדיין, אפילו למרות שעברו שבועות מאז שקראתי אותו, אני עדיין מרגישה מן חור בלב כשאני נזכרת בו.
הספר מצוין ולא מוערך מספיק. אני לא מכירה אף בן-אדם שקרא אותו וזה עולה לי על העצבים.

מי שזה לא יהיה שקורא את זה, בבקשה, אם לא קראת את הספר הזה ואתה מתלבט אם לקרוא אותו...
אז תקרא אותו!!!!

נ.ב
אם כן קראת את הספר אז אני רק רוצה להגיד שלסבא שלי יש קאדילק, ושאף פעם לא הבנתי לאיזה צבע של גלידה הוא התכוון.

ספר מדהים- כתוב בצורה כל כך יפהפייה.
הגיבור בספר כתוב בצורה כזאת שכל אחד יכול להזדהות איתו גם אם הוא ממש לא דומה לך. הסיפור סוחף ומעניין למרות שאין בו הרבה פעולה (יחסית לספרי נוער אחרים שאני מכירה).
הסופרת הכניסה לסיפור על עולם מפחיד ואכזרי איזכורים להיסטוריה שלנו, והסיפור כתוב כך שאי אפשר להבין לחלוטין איפה הוא מתרחש, זה מן יקום מקביל, שדומה לשלנו אבל לא בדיוק, עם היסטוריה כמו שלנו אבל לא בדיוק.
יש ספרים שאומרים באופן מפורש איפה זה מתרחש, אם זה בכדור הארץ אחרי אסון, או שזו בכלל ארץ מומצאת, או שזה עולם מקביל או אפילו עולם בתוך עולם (כמו בהארי פוטר, אם מישהו מבין למה אני מתכוונת). אני אוהבת את האי-וודאות הזאת לגבי איפה הסיפור מתרחש, ובגדול זה גם לא כל כך משנה במקרה הזה.

מומלץ לבני נוער שאוהבים לקרוא! (ושיש להם כוח סיבולת. כי הדבר הזה מורט את העצבים, מחבר אותם מחדש באופן יחסי, תולש אותם שוב ואז שובר אותך לחלוטין.)
(יש לי הרגשה שאת המשפט הקודם יבינו בעיקר פאנגירלס ופאנבויס שמתרגשים מכל דבר -כמוני-, אני בטוחה שיהיו אנשים שלא יבינו מה בדיוק שבר אותי בספר הזה)

ספר יפהפה. הוא קצת משונה, ומאוד מקורי. וקצר. ההתחלה משעממת אבל שווה להמשיך, ולדעתי אתם לא תתחרטו על זה. ובמקרה הכי גרוע - אוי לא! אז בזבזתם שעתיים מהחיים שלכם!
אז ספר קצר אבל יפה ומומלץ מאוד.

בהתחלה ממש שנאתי את הספר הזה.
הפרקים היו מוזרים, לא הבנתי שום דבר מהעלילה, והוא עצבן אותי לגמרי.
בערך באמצע הספר התחלתי להתרגל לכל זה, והספר הוא די טוב.
זה ממש לא דומה לשום ספר שקראתי.
אבל זה היה הספר הכי מדכא שיש כי ממש לא ציפיתי לסיפור הזה.
כשקראתי את התקציר אז חשבתי לעצמי:
אהה זה יהיה סיפור על שני ילדים חמודים שמשחקים כדורגל ועף להם הכדור והם מגלים דברים חדשים,
וזה רק 200 עמודים אז זה בטח יהיה עוד ספר קטן ונחמד שכיף לקרוא על ילד דיסלקטי שלא מעריכים אותו ובסוף הוא מראה לכולם כמה הוא חכם.
לא. ממש לא.
זה פשוט ספר אכזרי כל כך הרבה יותר ממשחקי הרעב למרות שהסיפורים שונים לגמרי.

זה ספר טוב אבל לדעתי הוא פשוט היה עצוב מידי..

אממ. כן. אז.
ירח שבור זה ספר.. אממ. מיוחד.
הוא מוזר ומבלבל אבל גם ממש יפה ונראה לי שכל אלה ביחד הופכים אותו לכזה.. מיוחד.
קצת קשה להבין את העלילה והתקופה והזמן דיבור אבל בסוף הכל מסתדר (בערך).
מה שמחרפן בו באמת זה שכל פרק זה בערך עמוד וכל שנייה איבדתי את הריכוז.
ספר חמוד ומוזר ומקסים וכדומה :)