“# כשקראתי את "המאורות" – ספרה השני והמעוטר של קטון - מה שהציק לי בו היה בעיקר הפטפטנות הנוקדנית של הסופרת. הסיפור מזדחל לו, מתפתל לו, מתארגן לו סביב הגיגיה של הסופרת, ואינו מצליח להתחבר, אלי לפחות. זה ספר עתיר עמודים, שנטשתי אחרי 122. פשוט שיעמם אותי קשות. הספר הזה – ספר הביכורים שלה – קצר יותר – "רק" 350 עמודים. אבל רוב הסממנים של ספרה השני נמצאים גם בו. כתיבה מפוזרת, סיפור שעסוק בהגיגיה של הסופרת ובעיקר חוסר מהותי בהיגיון סיפורי. הרגשתי שהדיאלוגים עוסקים ביצורים מהחלל ולא באנשים בשר ודם. והנושא שבכריכה האחורית מתואר כ"שערוריה בתיכון – המורה לג'ז שוכב עם ויקטוריה מכתה יב'..." מטופל בדרך שמצד אחד נראית תמוהה ומצד שני משעממת ומתישה. ונטשתי (גם) אותו שלא כדי לשוב לקטון. אני באמת תמהה על פרסים ספרותיים – גם הספר הזה זכה בפרס – "אורנג' לנשים" (כלומר רק סופרות יכוות לזכות בו. אני בטוחה שאם אין עדיין פרס ספרותי לסופרות עם עיניים ירוקות. מן הראוי שיהיה) ותהיתי לי את מה מציינת ועדת הפרס? את מינה של הסופרת? גילה הצעיר (היא היתה בת 22 כשכתבה את זה)? הגיגיה המפורטים? כתיבה טובה היא, לדעתי, תנאי הכרחי אך לא מספיק להגדיר ספר כטוב או אפילו כקריא. הסופרת זכתה בפרסים ספרותיים נחשבים, ומשיטוט לא ממוקד באתרי ביקורות שונים ראיתי ביקורות חיוביות על ספרה זה ועל "המאורות" (שלטעמי יותר גרוע מזה). אבל לא הצלחתי להבין על מה ניתן הפרס. נראה לי שקראתי עשרות ספרים בינוניים כמוהו, שלא רק שלא זכו בפרס (בצדק, לטעמי) גם נשכחו מהר מאד. אז אני הולכת לשכוח את הספר הזה ביסודיות. מה שלא אשכח הוא שמה של הסופרת, שמספריה אזהר בעתיד.”

“ספר שהוא חגיגה לאינטליגנציה. מהנה ומושך לקרוא למרות ששני הספורים השלובים בו הם לכאורה סתם שתי מעשיות שגרתיות ונדושות שכל אחד שמע כמוהן רבות. יש בו מוטיב מיוחד שלא ארחיב לגביו כדי לא ליצור ספויילר. זה די נדיר למצוא סופר/ת כה חכם ומתוחכם כאלינור קטון, והתענוג הוא גדול. מסוג הספרים שמיד עם סיומם בא לך להתחיל לקראם מהתחלה כדי להשלים את ההבנה שנוצרה רק בסופו. מומלץ”

“הכותרת "פרשה מסעירה..." קצת מוגזמת לגבי העלילה בספר הזה אשר עלילתו די איטית ורחוקה מלהיות מסעירה. יש כאן דמות מוזרה ודומיננטית של המורה לסקסופון שאיננו יודעים את שמה והמשמשת כציר מרכזי בין הדמויות של התלמידות שלה. הדבר שהכי הפתיע אותי בספר זה לאו דווקא התוכן שהוא לא הכי קל להתמודדות - אלא העובדה שכתבה את הספר הזה בחורה בת 24 בלבד. ההווי של המכון לדרמה הוא ההווי הכי אמין בספר ומזכיר אפשרות של בתי ספר למשחק על הדרמות שבין התלמידים למורים. ספר "למטיבי לכת"- נדרש מאמץ בקריאתו.”

“המתרחש ברומן התאטרלי "החזרה"(כפי שהוא מוגדר על הכריכה האחורית) היא בבואה של חיי המתבגרים בעיני המבוגרים. מה שהופך את הספר לטקסט טוב עד טוב מאוד הוא הכישרון של הסופרת, אלינור קטון. ספרים על מתבגרים, חייהם, התנסויותיהם בעולם המבוגרים, האתגרים שעומדים בפניהם, ההתמודדות איתם, החוויות הראשוניות שלהם - מכל אלה יש לנו די והותר. נדרש מעין "טוויסט" מקורי ויצירתי כדי להציג מחדש את הדברים הללו. ואת זה השכילה קטון לעשות. מה שגם זיכה אותה בפרס אורנג' בשנת 2010, כשהספר ראה אור בשפת המקור - אנגלית. אולי מכיוון שהיא סופרת צעירה שעדיין לא התרחקה מספיק מחיי המתבגרים, או שמא, התרחקה במידה שמאפשרת לה לזכור פרטים מסויימים אבל לכתוב עליהם כאילו היא אנתרופולוגית המתבוננת במתרחש בחברה הנחקרת - משום כך עלה בידה של קטון לחשוף דרך דיאלוגים מרתקים וחלוקה מעניינת של הספר, כמו גם שימוש ברקע לא שגרתי של בי"ס למוסיקה ומכון למשחק, את חייהם של המתבגרים, להעשיר את הרומן ולהעלות מתוכו סוגיות שיעסיקו את הקוראים לאורך זמן. אגב, פרס אורנג' לנשים ניתן בבריטניה על ספרים שראו שם אור. הביקורת לא חסכה שבטה מהמגדריות של הפרס ויש שכינו אותו בשם "פרס סקסיסטי".”

“# כשקראתי את "המאורות" – ספרה השני והמעוטר של קטון - מה שהציק לי בו היה בעיקר הפטפטנות הנוקדנית של הסופרת. הסיפור מזדחל לו, מתפתל לו, מתארגן לו סביב הגיגיה של הסופרת, ואינו מצליח להתחבר, אלי לפחות. זה ספר עתיר עמודים, שנטשתי אחרי 122. פשוט שיעמם אותי קשות. הספר הזה – ספר הביכורים שלה – קצר יותר – "רק" 350 עמודים. אבל רוב הסממנים של ספרה השני נמצאים גם בו. כתיבה מפוזרת, סיפור שעסוק בהגיגיה של הסופרת ובעיקר חוסר מהותי בהיגיון סיפורי. הרגשתי שהדיאלוגים עוסקים ביצורים מהחלל ולא באנשים בשר ודם. והנושא שבכריכה האחורית מתואר כ"שערוריה בתיכון – המורה לג'ז שוכב עם ויקטוריה מכתה יב'..." מטופל בדרך שמצד אחד נראית תמוהה ומצד שני משעממת ומתישה. ונטשתי (גם) אותו שלא כדי לשוב לקטון. אני באמת תמהה על פרסים ספרותיים – גם הספר הזה זכה בפרס – "אורנג' לנשים" (כלומר רק סופרות יכוות לזכות בו. אני בטוחה שאם אין עדיין פרס ספרותי לסופרות עם עיניים ירוקות. מן הראוי שיהיה) ותהיתי לי את מה מציינת ועדת הפרס? את מינה של הסופרת? גילה הצעיר (היא היתה בת 22 כשכתבה את זה)? הגיגיה המפורטים? כתיבה טובה היא, לדעתי, תנאי הכרחי אך לא מספיק להגדיר ספר כטוב או אפילו כקריא. הסופרת זכתה בפרסים ספרותיים נחשבים, ומשיטוט לא ממוקד באתרי ביקורות שונים ראיתי ביקורות חיוביות על ספרה זה ועל "המאורות" (שלטעמי יותר גרוע מזה). אבל לא הצלחתי להבין על מה ניתן הפרס. נראה לי שקראתי עשרות ספרים בינוניים כמוהו, שלא רק שלא זכו בפרס (בצדק, לטעמי) גם נשכחו מהר מאד. אז אני הולכת לשכוח את הספר הזה ביסודיות. מה שלא אשכח הוא שמה של הסופרת, שמספריה אזהר בעתיד.”

“ספר שהוא חגיגה לאינטליגנציה. מהנה ומושך לקרוא למרות ששני הספורים השלובים בו הם לכאורה סתם שתי מעשיות שגרתיות ונדושות שכל אחד שמע כמוהן רבות. יש בו מוטיב מיוחד שלא ארחיב לגביו כדי לא ליצור ספויילר. זה די נדיר למצוא סופר/ת כה חכם ומתוחכם כאלינור קטון, והתענוג הוא גדול. מסוג הספרים שמיד עם סיומם בא לך להתחיל לקראם מהתחלה כדי להשלים את ההבנה שנוצרה רק בסופו. מומלץ”

“הכותרת "פרשה מסעירה..." קצת מוגזמת לגבי העלילה בספר הזה אשר עלילתו די איטית ורחוקה מלהיות מסעירה. יש כאן דמות מוזרה ודומיננטית של המורה לסקסופון שאיננו יודעים את שמה והמשמשת כציר מרכזי בין הדמויות של התלמידות שלה. הדבר שהכי הפתיע אותי בספר זה לאו דווקא התוכן שהוא לא הכי קל להתמודדות - אלא העובדה שכתבה את הספר הזה בחורה בת 24 בלבד. ההווי של המכון לדרמה הוא ההווי הכי אמין בספר ומזכיר אפשרות של בתי ספר למשחק על הדרמות שבין התלמידים למורים. ספר "למטיבי לכת"- נדרש מאמץ בקריאתו.”

“המתרחש ברומן התאטרלי "החזרה"(כפי שהוא מוגדר על הכריכה האחורית) היא בבואה של חיי המתבגרים בעיני המבוגרים. מה שהופך את הספר לטקסט טוב עד טוב מאוד הוא הכישרון של הסופרת, אלינור קטון. ספרים על מתבגרים, חייהם, התנסויותיהם בעולם המבוגרים, האתגרים שעומדים בפניהם, ההתמודדות איתם, החוויות הראשוניות שלהם - מכל אלה יש לנו די והותר. נדרש מעין "טוויסט" מקורי ויצירתי כדי להציג מחדש את הדברים הללו. ואת זה השכילה קטון לעשות. מה שגם זיכה אותה בפרס אורנג' בשנת 2010, כשהספר ראה אור בשפת המקור - אנגלית. אולי מכיוון שהיא סופרת צעירה שעדיין לא התרחקה מספיק מחיי המתבגרים, או שמא, התרחקה במידה שמאפשרת לה לזכור פרטים מסויימים אבל לכתוב עליהם כאילו היא אנתרופולוגית המתבוננת במתרחש בחברה הנחקרת - משום כך עלה בידה של קטון לחשוף דרך דיאלוגים מרתקים וחלוקה מעניינת של הספר, כמו גם שימוש ברקע לא שגרתי של בי"ס למוסיקה ומכון למשחק, את חייהם של המתבגרים, להעשיר את הרומן ולהעלות מתוכו סוגיות שיעסיקו את הקוראים לאורך זמן. אגב, פרס אורנג' לנשים ניתן בבריטניה על ספרים שראו שם אור. הביקורת לא חסכה שבטה מהמגדריות של הפרס ויש שכינו אותו בשם "פרס סקסיסטי".”