קראתי את הספר הזה לפני מספר שנים. למרות הזמן שעבר לא שכחתי את החוויות המצמררות שעבר כותב הספר, רודי ורבה, באושוויץ-בירקנאו. רודי מתאר את החוויות המצמררות שלו בכתיבה מאוד ברורה, חיה, חדה וקולחת. אי אפשר שלא לחוש שאתה הקורא חווה יחד איתו את האירועים.

קריאת הספר הזה חייבת להיות חובה לכל יהודי באשר הוא. הגדירו אותו קודמי כמסמך. הספר הזה הוא באמת מסמך. מסמך מצמרר ומזעזע, שמאיר בזרקור רב עוצמה את הזוועות שחוו בני עמינו שנשלחו לאושוויץ-בירקנאו.

קראתי את הספר הזה לפני מספר שנים. למרות הזמן שעבר לא שכחתי את החוויות המצמררות שעבר כותב הספר, רודי ורבה, באושוויץ-בירקנאו. רודי מתאר את החוויות המצמררות שלו בכתיבה מאוד ברורה, חיה, חדה וקולחת. אי אפשר שלא לחוש שאתה הקורא חווה יחד איתו את האירועים.

קריאת הספר הזה חייבת להיות חובה לכל יהודי באשר הוא. הגדירו אותו קודמי כמסמך. הספר הזה הוא באמת מסמך. מסמך מצמרר ומזעזע, שמאיר בזרקור רב עוצמה את הזוועות שחוו בני עמינו שנשלחו לאושוויץ-בירקנאו.

נתקלתי בספר זה במקרה לגמרי לפני כחמש-עשרה שנה, ואם הייתי צריך להמליץ על ספר אחד ויחיד לא רק על נושא השואה אלא על גבורה אנושית - הייתי ממליץ על ספר זה.

פרופסור ורבה, שהלך לעולמו בשנת 2006 אחרי קריירה מפוארת כמדען בחקר הסרטן בקנדה וגם כצייד נאצים, היה יהודי מסלובקיה. בשל יהדותו, הוא סולק בגיל 15 מבית הספר, נאלץ לענוד תלאי צהוב ונשלח לאושוויץ, שם שהה במשך שנתיים לפני שהוא הצליח לברוח (יחד עם אסיר יהודי אחר בשם אלפרד וצלר)- ועימו דו"ח מפורט על הרצח התעשייתי הממוכן שהתרחש שם.

ורבה ווצלר עשו את דרכם ברגל מאושוויץ לסלובקיה והביאו את הדו"ח שלהם למנהיגי יהדות סלובקיה וגם לנציגי האפיפיור שם - במטרה להזהיר את העולם על מה שקורה באושוויץ, ובמיוחד להתריע בפני מנהיגי יהדות הונגריה (הקהילה היחידה שעוד שרדה בשנת 1944) על מה שמצפה להם.

ורבה קיווה להזהיר את מנהיגי יהדות הונגריה שמשלוחי היהודים אינם מיועדים, כפי ששיקרו הנאצים, למחנה "התיישבות מחדש" אלא לתאי הגאזים.

בניגוד לספרים רבים אחרים על השואה, ורבה אינו מתמקד בתיאורים גראפיים של הזוועות אלא יותר בנסיון לתת לקורא להבין איך מערך הונאה מתוכחם איפשר את רצח ההמונים. בכך יוצא ורבה נגד ההנחה שהיהודים "הלכו כצאן לטבח".

הקורא ישאל את עצמו, מדוע איש אמיץ ומרשים זה, שתרם לכך שעולם גילה מה באמת קורה באושוויץ, לא זכה להכרה בישראל. ספרו פורסם בשנת 1961, ותורגם לעשרות שפות, אך לעברית הוא תורגם רק בשנת 1998. הספר מציג שאלות נוקבות וקשות מאד על ייחס ה"יישוב" והממסד הציוני לשואה, ועל הפרשה הכאובה הידועה בשם "פרשת קסטנר".

זו לא ביקורת, הספר הינו תעודה שאין מישהו שרשאי להמנע מלקרוא אותו. אם תעודה אמרנו הרי הוא גם ובעיקר תעודת כבוד.אולם לצערנו גם תעודת עניות. המחבר פרופסור באוניברסיטה של קולומביה הבריטית מתאר ביד אןמנתית את מה שחווה באושויץ ללא כחל וללא סרק. התיאורים חיים ומצמררים כאחד. אין עוד ספר המתאר באפן כה חי את המוות, את השיטות , את ההערמה, את הסדיסטיות של הצפע הנאצי. המחבר ראה וחווה הכל במקום ששם הפסיקו החיים, במקום שמתואר ע"י קצטניק כפלנטה אחרת. אפילו רומנטיקה אמיתית של מספר שעות חווה והעביר ביד אמן לדורות הבאים. אולם את הבלתי יאומן עשה רק הוא עם חבירו אלפרד. הם השניים ברחו מאושוויץ. זהו הבלתי יאומן ובניגוד לכל אפשרות ובניגוד לכל צפי של קלגסי הס.ס. אשר נשארו המומים עם פיות פעורים עד כאן תעודת הכבוד. לאחר כשבועיים בערך לבריחתם העבירו השניים את מה שראו וחוו באושוויץ למנהיגי היהדות בכל אתר ואתר באפן המדויק ביותר. וזאת לזכור בעת בריחתם של השניים עדיין שואת הונגריה לא התחילה, ותכניתם של השניים היתה לקרוא בקול גדול ובזעקה למען שיהדות זו לפחות תינצל, שהרי הם הם שבו מן התופת, ואין כל מקום לתקוה או לתרדמה כאשר ניצבים מול מכונת השטן הנאצית. בטוחים היו כי פירסום הדברים יעצור את הרכבות עם אלפי היהודים ההונגרים שהגיעו לשערי מות מידי יום. להדהמתם זה לא מה שקרה. הסיבות והנימוקים אף הם מופיעים בספר ואת זאת אשאיר לקורא החכם והמבין. כאמור הספר מטלטל וסוחף. אי אפשר לעזוב אותו עד למילותיו האחרונות אני אישית קראתיו פעמיים. מומלץ ביותר.

הספר הראשון שקראתי, מיד לאחר שחזרתי מהמסע בפולין, בשנה שעברה.

ספר שנקרא בנשימה אחת, ללא עצירה.

כמה עצוב שאת הגיבור הזה אף אחד לא מכיר. קשה שלא לתמוה, בעיקר לאחר סיום קריאת הספר, כיצד ספר זה לא מוגדר כספר חובה לתלמידי בית ספר?

אני ממליץ לקרוא את מאמרה של פרופ' רות לין בנוגע לספר, לפני קריאתו. הספר נכתב בשנת 1964 ולמרבה הפליאה, תורגם רק בראשית שנות ה-2000, לעברית. פרופ' רות לין מתייחסת לכך במאמרה.

עוצמתי, מצמרר, מפחיד, אנושי, מטלטל, מציאותי, עצוב, מעורר גאווה, מעורר כעס, מתסכל, אופטימי.
בין הספרים הכי מרתקים שקראתי בנושא השואה.
וולטר רוזנברג או בשמו המלחמתי רודולף ורבה, אסיר במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, מצליח לברוח מהגיהנום כדי להזהיר את העולם בכלל ואת יהדות הונגריה בפרט מהצפוי להם על ידי הנאצים במחנות ההשמדה.
ספר חובה לכל יהודי באשר הוא.

יש ספרים,בשל נסיבות מזדמנות,מחוללים בך תחושת החמצה אודות מהלך הזמן שחלף ולא נחשפו בפניך. יתכן שנחסכו שנים לא מעטות של צער נוסף בשל מוראות השואה.
אבל החיים לפני ואחרי קריאת הספר מקבלים משמעות בערך מוסף של שתיקה רועמת שנופלת עליך. המשקעים כבדים ונחמה איין.
מצערת העובדה כי הספר מצטיין בהדחת עננת החשד הכבד שרבצה מעל ראשנו כל השנים ומעלה הוכחה ניצחת כי על פי מסמך מרשיע כספר זה שכן אלמלא השגת ההבנות מאחורי הקלעים בין מנהיגי הקהילות לבין נציגיו של השטן, השואה אינה הייתה מתאפשרת ומתרחשת בנוחות יחסית,וחייהם של מליוני יהודים היו ניצלים.

זו מסקנה כאובה ועגומה שאין בדעתי -כמתעניין במוראות השואה-להטיל בה ספק לעולם ועד.

הספר הוא אגרוף לבטן. כל כך הרבה צמרמורת עברה לי במהלך הקריאה בו. אני חושב שהספר הזה חייב להילמד בבתי הספר, כי הוא לא עוסק כמעט במספרים ובכמויות (מה שבתי הספר מרבים ללמד), הוא עוסק בסיפורים של האנשים הקטנים: הברגים במכונה, כמו שורבה מזכיר.

ספר חובה לכלל האנושות ובעיקר ליוצאים למסע לפולין. עדות נדירה מאושוויץ כתובה באופן רהוט. לא יכולתי לעזוב את הספר