שומרי הסף. שישה אנשי שב"כ מדברים.
ואוו.
הדרמטיות. תראו את הדוגמן עם השיער הכסוף שמסתכל על כל המסכים.
טוב, הייתי צריכה לפרוק קצת ציניות לפני שאגולל את הביקורת הארוכה הזאת. אזהרה, חומר פוליטי וארוך לפניכם. חגרו חגורות, מתחילים.
אז כמו שניתן לצפות, מדובר בספר מרתק. שישה אנשי שב"כ ממש מדברים, עונים בפתיחות מרשימה כמעט על כל השאלות שהם נשאלים. אמנם השפה לא כל כך מובנת לפעמים, אבל התיאורים מפעימים, הסיפורים בלתי נתפסים והתיאורים מחכימים. בתחילת כל פרק לפני התשובות של ראשי השב"כ השונים, מוצג קטע קצר מכתבה שמתארת את הנושא בו הפרק עוסק. זה סימבולי בצורה מקסימה: תראו כמה מסתתר מאחורי אותה כותרת קטנה. תראו כמה מעט אנחנו יודעים. כל מה שאנחנו רואים שקורה, כל מה שאנחנו שומעים ורואים בעיתון- זה קצה הקרחון, בלשון המעטה. מדהים להבין את זה.
היה אפשר לכתוב את הספר הזה כספר מתח, אבל המחבר בחר להציגו כסדרת ריאיונות. גם ככה קראתי אותו בנשימה עצורה, ובהדרגה חלחלה אליי ההבנה שמתוך שישה ראשי שב"כ שמדברים, חמישה שמאלנים.
שמאלנים, על פי הבנתי, מכיוון שהם מצביעים על 'שתי מדינות לשני עמים' כפיתרון האפשרי היחיד, ובאופן טבעי תומכים גם בפינוי כל ההתנחלויות שביהודה ושומרון.
זה מפתיע אותי קצת ומדכדך אותי מאוד, כי הגעתי למצב שאני קוראת את דבריו של ראש השב"כ לשעבר לגבי הסכסוך הישראלי-פלשתיני ואני לא מסכימה עם אף מילה שהוא אומר. הנה עומד שם אדם, שיודע כל כך הרבה יותר דברים ממני ואיכשהו אני לא מסכימה איתו.
קשה לי עם זה. איך את מעזה, שאלתי את עצמי, לחלוק על דבריו של ראש שב"כ לשעבר? הוא לחם בטרור עוד לפני שאני נולדתי. הוא הקדיש חלק גדול מחייו ללמידת והבנת כל הגורמים הקיימים באיזור שיכולים להשפיע על הקורה בישראל. את הדברים שהוא כבר שכח אני לעולם לא אלמד.
ובכן אפשר לומר שאנחנו מדינה דמוקרטית ומותר לנו לגבש דעות עצמאיות. ובכל זאת, באופן טבעי הייתי רוצה לגבש דעה עצמאית צודקת, ואיך ייתכן ש'פישרית' כמוני צודקת וראשי השב"כ טועים? זה לא שהגישו לנו עוגה ואני טוענת שהיא טעימה כשהם קובעים בנחרצות שהיא מזעזעת. לא מדובר על טעם ועל ריח, עליהם כידוע אין להתווכח. אנחנו עוסקים במציאות, והמציאות היא מציאות, רק שהם מומחים בלפרש אותה. נניח שיכאב לי הראש ואני אגש לרופא שיגיד לי שהתייבשתי, אני לעולם לא אעז לומר "אתה טועה, זה בגלל שאני צריכה משקפיים." הרופא מומחה בפירוש הסימפטומים, ועד כמה שהוא יכול לטעות- ובכן, אני יכולה לטעות יותר. ברור שאני אקשיב לו.
ובכל זאת, לא זזתי מעמדתי. אני לא אשנה את דעתי הימנית, אותה גיבשתי בעמל ובוויכוחים רבים, בקלות רבה כל כך. כל חיי אני גרה בהתנחלות (שהוזכרה בספר מספר פעמים- גאווה מפוקפקת) ועודני מאמינה בצדקת הדרך הימנית. וכך אסביר את ההיבריס שלי:
הוויכוח הפוליטי לא עוסק במציאות, אלא בפרשנות עליה. ההבדל הוא גדול, כי כל תופעה ניתן לסווג כ'חד פעמית' ו'לא מייצגת' או כ'חוזרת על עצמה' ו'רוב האוכלוסיה'. ההבדל הזה מאפשר חוסר הסכמה בנוגע לעניינים רבים בין שישה אנשי שב"כ. זאת הנקודה הראשונה: הרי שני אנשים בעלי רמות ידע גדולות מאוד ודומות, אך דעתם הפוליטית הפוכה.
הנקודה השנייה קשורה לעניין שניתן לקרוא לו 'מציאות סלקטיבית'. נראה לי שקוראים לזה גם נרטיב. לדוגמה, אם אני אדבר על פוליטיקה בניסיון לשכנע את הצד השני בדרך הימנית, יהיה לי קל מאוד להתעלם מהסבל שעובר על הפלשתינים. נוח לי להפחית מהקושי שלהם או לזלזל בו ובחשיבותו. אודה ואתוודה, ייתכן שאני טועה בהערכה הזאת, וייתכן שהטעות הזאת קשה וחייבת תיקון. המציאות הסלקטיבית שלי מסתירה מעיניי את הסבל של הצד הפלשתיני, שבסופו של יום אני חייבת לשער שקיים. בצורה דומה, לשמאלני יהיה קל לתלות את האשמה בטרור בהתנחלויות. הוא יכול בקלות להתעלם מהעובדה שהטרור התחיל לפני שההתנחלות הראשונה ביהודה ושומרון הוקמה.
זאת ה'מציאות הסלקטיבית', וכך אני מסבירה את הלגיטימציה שנתתי לעצמי לסרב לקבל את דעותיהם הפוליטיות של אנשים חכמים ופיקחים אלו. המציאות שהם רואים אמנם גדולה ומפורטת בהרבה מהמציאות שאני רואה, אבל גם זאת מציאות סלקטיבית. ואף שאין לי שום יכולת להתווכח על מה שהם אומרים, אני יכולה להתווכח על מה שהם לא אומרים. על העובדות או המסקנות האפשריות מהן הספר פשוט מתעלם:
על הסכמי אוסלו ורצח רבין מסופר רבות, והרבה סופר על האינתיפאדה השנייה. סך הכול כמה עשרות עמודים הוקדשו לנושאים אלו, ובכל זאת לא נאמרה מילה על ההקשר המתבקש בעיני אנשי הימין, בין הסכמי אוסלו לפרוץ האינתיפאדה השנייה. ההצגה של הסכמי אוסלו כאחד הגורמים לאינתפיאדה השנייה נתונה לוויכוח כמובן, אבל לדעתי זה ויכוח שראוי להישמע.
חוסר תהליך מדיני הוא גורם לטרור, נאמר במפורש או שנרמז בין השורות, בהתעלמות מוחלטת מהסטטיסטיקות שמראות מספר דומה של פיגועים בזמן קיום שיחות שלום ובזמן חוסר קיומן.
חייבים לפנות את יהודה ושומרון על מנת שיהיה שלום, זה מוסכם. והרי הרקטות שחמאס ירה על אשדוד, אשקלון, באר שבע ותל אביב בשנה שעברה נורו מחורבות גוש קטיף, לא? ייתכן שזאת המציאות הסלקטיבית שלי שאומרת את זה, אבל באמת נראה שאף פינוי לא גרם לתוצאה חיובית כלשהי. ההתנחלויות ביהודה ושומרון מוצגות כגורמות מרכזיות לטרור ולסכסוך, אבל העובדה שהטרור התחיל הרבה לפני שהוקמה ההתנחלות הראשונה ביהודה ושומרון מטוטאת מתחת לשטיח. איך ניתן להתעלם מהעובדה הקטנה אבל הכל כך חשובה, שאש"ף הוקם ב1964? האירגון לשחרור פלשתין הוקם שלוש שנים לפני שיהודה ושומרון נכבשה. עוד כשהיה להם את יהודה ושומרון הפלשתינים התנגדו לכיבוש הישראלי, אז למה שפינוי האיזור המדובר יביא אותם על סיפוקם?
המשא ומתן נכשל, כך נטען ולא פעם אחת, משום שאנחנו ציפינו מהם להפסקת הטרור, הם ציפו מאיתנו להפסקת הבנייה בהתנחלויות ושני הצדדים לא קיימו את המצופה מהם. אגב, יש משהו מקומם בהצגה הסימטרית הזאת. מצד אחד אנחנו מצפים מהם שיפסיקו לרצוח אותנו, ובאופן שווה לחלוטין עומדת מהצד השני הציפייה שלהם שנפסיק לבנות בשטחים- לגזול את אדמתם, אפשר לנסח את זה כך. ועוד יותר מקוממת ההתעלמות המוחלטת מהעובדה שהייתה הקפאת בנייה בהתנחלויות! אפילו מספר פעמים בשנים האחרונות, ואפילו תחת שלטונו של נתניהו הימני. ההקפאה הזאת לא סייעה לקידומו של משא ומתן מדיני, שכזכור לנו התפוצץ. (המציאות הסלקטיבית שלי מכה שנית ומחייבת אותי לציין שבעיקר ניזוקה פרנסתם של הבנאים הפלשתינים כתוצאה מהקפאת הבנייה.) גם כאשר הבנייה בהתנחלויות הוקפאה, הטרור לא הופסק.
אחוזים גבוהים מהפלשתינים מעוניינים בשלום באמת, נאמר. בכנות, אין לי מושג איך אני מרגישה מול האמירה הזאת. ברור לי שלא כל הפלשתינים מחבלים או תומכים בטרור. אני מתנגדת מאוד לאמירה 'ערבי טוב זה ערבי מת'. בעיניי היא פשיסטית, פשטנית, חסרת סובלנות ובאופן כללי מגעילה. מובן לי שיש פלשתינים שבהסתכלות אובייקטיבית הם אנשים טובים. כן, בטוח שפלשתינים גם מתנדבים למשל באמבולנסים של הסהר האדום. ספציפית באחד שנסע ליד הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל ז"ל והתעלם מהם... אפשר לומר ואולי בצדק שזה היה מקרי ולא מייצג, ולכן נכון לעכשיו אין לי מושג מה דעתי בנושא. ובכל זאת כואב מאוד לשמוע על מקרה כזה, בדיוק לאחר שהוחלטה מדיניות בקרב מגן דוד אדום שבמקרים מסוימים המחבל הפצוע יטופל לפני הקורבן (אמירה מזוויעה בעיניי, אבל מילא).
הנקודה השלישית קשורה להסתכלות שלהם ושלי, שהיא שונה. חמשת הראשים לשעבר אומרים אמירה דומה מאוד: שלום ייתכן, רק באמצעות הסדר מדיני ואם תהיה מנהיגות חזקה מספיק. הרצון העז לראות מנהיגות אמיתית וחסרת אינטרסים פוליטיים חוזר על עצמו. אני בטוחה שכל אחד מראשי השב"כ נקלע לוויכוחים רבים עם ראשי הממשלות השונים (חלק מהם מתוארים בספר), והתאכזב לא אחת מביצועיהם וממעשיהם שנבעו משיקולים אנוכיים. כמה פעמים הם ראו הזדמנות להסכם שנדחתה בגלל הסתכלות פוליטית קצרת טווח? ניתן להבין את התיסכול שנשמע מדבריהם, וגורם להם לתלות את תקוותם במנהיגים שיהיו טובים מספיק. ברור שיש גם את עניין הניסיון: הימין קורא לפעולות צבאיות ומחשיב אותן כאפשרויות הטובות ביותר, אם לא היחידות, לחיסול הטרור. ראש שב"כ יודע הרבה יותר טוב שזה לא עובד. הטרור הוא אינסופי, עולה האווירה, ובמקום להילחם בפלשתינים בלי הפסק, עדיף להשלים אתם. הנקודה הרביעית, שהיא בעצם הנקודה הראשונה, נעוצה בראש השב"כ השישי שלא מסכים עם האמירה הזאת. הטרור הוא חבית עמוקה, אמר, אבל יש לה תחתית. ניתן לנצח אותו.
ובנימה אופטימית זו אפנה לסיכום הביקורת הארוכה והפוליטית הזאת.
את הספר סיימתי לקרוא אצל חברתי כשהתארחתי אצלה בשבת. חזרתי הביתה בטרמפים ובדרך עברתי גם בצומת הגוש. רק שבוע שעבר היה שם פיגוע, אבל לא אכפת לי. כל הדרך ראיתי חיילים עומדים על המשמר, שומרים מפני פיגועים נוספים, מאפשרים לי להגיע הביתה בשלום. חשבתי על כמה מגיעה להם הכרת הטובה שלנו, ופתאום הבנתי כמה אנחנו שוכחים את אנשי השב"כ כשאנחנו מודים לחיילי צה"ל. בספר חוזרות אמירות בדברי כל ראשי השב"כ שמתארות את התפיסה של אירגונם בעינהם, כרשות מבצעת של מקבלי ההחלטות. בעיני עצמם, הם חיילים לכל דבר ועניין. הם נלחמים באויבנו, מסכנים את עצמם ומגנים עלינו ממש כמו חיילי צה"ל, אבל אנחנו לא חושבים עליהם כך. אני לפחות לא מודה להם מספיק. אז תודה רבה לכם, אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, אבי דיכטר, יובל דיסקין וכמובן גם יורם כהן וראשי השב"כ הקודמים. תודה גם לכם, אנשי השב"כ האנונימיים שמיוצגים כאותיות, מא' ועד ת'. תודה על מבצעים נועזים, על החלטות קשות, על לחימה בלתי פוסקת. תודה על המחיר האישי ששילמתם שמאפשר לי עכשיו לסתור את דעתכם ביומרנות רבה כל כך. תודה על החיים של כולנו, שהצלתם כל כך הרבה פעמים. תודה.
