על כריכת הספר הזה נאמר, שמחברו השוודי, אחראי לכתיבה של רב מכר אחד שמעולם לא שמעתי עליו: "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם"
זה דווקא עורר בי ציפיות כשהתחלתי לקרוא את הנ"ל... ובכן ככה, קודם כל מדובר בספר שיש בו שילוב מוזר, בין שמות מפורסמים אמיתיים וקיימים (בעיקר פוליטיקאים שחלקם גם עדיין איתנו) עם עובדות פוליטיות אמיתיות! לבין עלילה מופרכת לחלוטין אבל חובקת עולם! מוזכרות בו למשל בהקשרים בלתי-מחמיאים: דרום אפריקה שוודיה ואפילו ישראל שלנו...
אנחנו מבינים יותר את העלילה המופרכת כשאנו יודעים, שמדובר בספר הומוריסטי שאמור להצחיק אותנו.
כי הרי אחד מהיסודות של פארסה היא ההפיכה של העלילה לקריקטורה שקוראים אותה וצוחקים...
אבל זהו! שהעלילה הזאת מצחיקה אולי את השוודים אבל אותי כישראלי היא איננה מצחיקה בכלל!
ולמרות שאפשר בהחלט לציין שהסיפור כאן מאוד קריא; קורים בו דברים ויש בו אקשן שכמעט שאיננו נפסק לאורך כל הספר.
אבל תכלס בסופו של דבר לא רק שלא צחקתי הרגשתי כשסיימתי לקרוא את היצירה הזאת, כאילו קראתי קישקוש מקושקש שאפילו ההומור שבו איננו מצליח להציל אותו כעלילה... אז זהו - אם מישהו רוצה לקרוא משהו קליל בטיסה הבאה שלו אולי זה יכול להתאים לו... לי אפילו זה - איננו מתאים...

עלילה מטורפת ומוטרפת, חובקת עולם ובכל זאת כתובה בעדינות רבה, המון יופי כלול בה וקסם עוטף אותה. ספר מעולה

בפעם הראשונה מצחיק
בפעם השניה מעיק
בפעם השלישית מספיק.
- ג'ורג' ברנרד שואו*

לאמא שלי היתה חברה מדרום אפריקה. בדרום אפריקה, כך סיפרה החברה, הייתה לה המון עזרה בבית. היה מי שניקה, מי שנהג במכונית והסיע לכל מקום, מי שטיפל בילדים, מי שתיחזק וסידר. התפקיד שלה כאימא היה לשוחח עם הילדים, לשמוע את המצוקות שלהם, להיות שותפה בחוויות, ולסייע להם בשיעורי הבית. סעיף שיעורי הבית, אגב, לא היה חובה. גם בו היה "מי" שהיה יכול לסייע, אבל היא רצתה את זה, ולכן הפכה לאחריותה וזהו. ואז הם עלו לארץ. את כל הונם הגדול הם המירו ביהלומים, שלחו ביד שליח נאמן, ונסעו ארצה. בארץ התברר שהשליח לא היה נאמן, שהיהלומים הגיעו למחוזות אחרים, ושבנוסף להתאקלמות הקשה באופן רגיל, הם צריכים להתמודד עם מצוקה כלכלית. ועם הצורך לעשות הכל בעצמם, בלי שום עוזרים ומשרתים.

יוצא לי לפעמים לחשוב על אחזקת בית בדרך הדרום-אפריקאית. בדרך הדרום אפריקאית הלבנה כמובן. זו עם האחוזות הגדולות והמשרתים. למשל בהכנות לשבת. או במוצאי שבת. לכל מוצאי שבת יש נוהל. נוהל מוצ"ש אצלי כולל קיפול הר קטן של כביסה, הכנת הר קטן של עוגיות, התעלמות מהר הכלים בכיור (כלים זה לא אני, כלים זה פופטיץ), וכתיבת סקירה, או ביקורת, או משהו, על הספר שקראתי בשבת. כרגע מקופל חצי מההר, חילצתי מהתנור את המגש השני, וניגשתי לפצוח בכתיבה. האמת שמראש חשבתי שאכתוב על קריאת הקוקייה. אבל אחד מדרי הבית השתלט עליו, וכך לא הספקתי לסיים אותו ונאלצתי להסתפק בקריאת האנאלפביתית שידעה לספור.

אם להיות הוגנים, לא היו לי ציפיות גדולות. הספר הזה מריח מיחזור. יונס יונסון כתב פעם ספר קליל על איזה זקן בן מאה שנמלט מבית האבות שבו אילצו אותו להתגורר, חבר לאיזה פושע עם מטען חשוד ביותר, וגלגל זכרונות ממפגשים מצחיקים עם כל גדולי העולם וסלבריטאיו לאורך כל המאה העשרים. וכאן כבר הכותרת נשמעת אותו הדבר. פרדוקסלית ומזמינה צירופי מקרים מצחיקים.

נומבקו מייאקי גדלה בדרום אפריקה. אבל לא בחלק העשיר, הלבן והשבע, אלא בחלק השחור, העני, והסובל מבורות. צרור צירופי מקרים אומללים יותר או פחות מוביל אותה אל שוודיה, מפיל לחיקה פצצת אטום אמיתית ומפגיש אותה עם שוודי שבעצם לא קיים. סיפור אחר לגמרי מהזקן בן המאה, ובעצם אותו הדבר בדיוק. כל מה שיכול להשבתבש אכן משתבש, כל אדם הזוי שאפשר לפגוש בו אכן נקרה על דרכך ובדרך הכי לא צפויה שאפשר. כל כך לא צפויה, שהיא למעשה צפויה מאוד. גם ההומור לא מאוד מצחיק. חלק גדול הוא הומור פנימי שוודי, הנסמך על אירועים הידועים לשוודים. המתרגמת אמנם הוסיפה הערות מבארות, אבל אז נוצר טעם תפל של בדיחה שהסבירו אותה. לספר יש גם צד ישראלי, והוא מטופש מאין כמוהו.

קשה לומר שנקרא בנשימה עצורה. למעשה נראה שהכי מומלץ לקריאה בשירותים, בהפסקות המתחייבות. כי קריאה ברצף מעיקה מדי.

====
* ציטוט שאין לי מושג מאיפה הוא באמת. אבל לברנרד שואו מיוחסים כבר כל כך הרבה ציטוטים, שלא נראה לי שיהיה לו אכפת.

בשפתו הייחודית ובדמיונו הקודח לוקח אותנו יונס יונסון למסע מרתק ומשעשע נוסף.
ספר מהנה, הזוי, מצחיק וסוחף.

משני ספריו, "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", והנ"ל, יצאתי בדיעבד עם שני מוסרי השכל לחיים -
האחד - לכל מעשה שאנו עושים יש השלכות, וכל אדם צריך לקחת על עצמו את האחריות למעשיו ולהשלכותיהם.
השני - כל מה שקורה לאדם לאורך חייו - קורה לטובתו.

זה די קשה בזמן האחרון לכתוב 3 ביקורות ברצף.
דה די קשה בכלל לכתוב ביקורת כשאני על סף העייפות.
אבל זה גם די קשה לכתוב את רב המכר 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם'- ואחר כך להסתכן ולהוציא ספר נוסף בשם 'האנאלפביתית שידעה לספור' ולצפות שהוא לא יאכזב קוראים.

אז נכון, אין פה זקן בן 100 עם שיגעון לא נורמלי להרפתקאות ולמסעות - אבל יש פה נערה כהת עור עם שיגעון לא נורמלי למספרים ולאותיות.
נכון, אין פה חבורה של גנגסטרים מופרעים עם חולצה שכתוב עליה never again על הגב, אבל יש פה שני סוכני מוסד ישראלים מטורפים שמתכוונים להחזיק פצצת אטום (יונס יונסון קצת הרגיז אותי בקטע הזה...)
ונכון, אין בו את הקסם של 'הזקן בן המאה', אבל יש פה את הקסם של 'האנאלפביתית'- ואותי זה הצליח לספק!

יכול להיות שההתחלה לא תיראה לכם משהו משהו ושהיא לא מה שציפיתם.
יכול להיות שאף תרצו לנטוש אותו.
אבל יכול להיות שגם תבחרו להמשיך. וזה מה שצריך לעשות.

הספר מספר על נערה שחורה המתגוררת לה בצריף פח בשכונת עוני שביוהנסבורג, דרום אפריקה האפרטהיידית, ואיך השתנו חייה עד לרגע שבו נאלצה להשאיר את עברה הכואב מאחור ולעבור לסטוקהולם, שבדיה.
הספר מספר גם על אדם שבגיל 14, מלך שוודיה נתן לו מתנה והוא, ברוב טיפשותו, שכח לומר לו תודה- מה שגרם לכך שחצי אחד מחייו הוא הקדיש למפגש החלומי בינו לבין המלך שבמהלכו הוא ילחץ את ידו (מפגש זה לא נחל הצלחה רבה כל כך) וחצי שני מחייו הוא יקדיש להדחת המלך מכיסאו והעברת המשימה הנועזת לשני בניו- הולדן 1 ו- הולדן 2.
אבל הספר מספר על עוד המון דברים. מה שצריך לעשות, זה פשוט להתעלם מהאנשים שלא התלהבו מהספר, לקחת אותו לידיים יחד עם מיץ לימונדה קריר כדי שלא תתייבשו ולהתחיל לקרוא!

לקרוא.
לקרוא.
ועוד פעם- לקרוא.

האנאלפביתית שידעה לספור – יונס יונסון

הסופר יונסון חוזר אלינו לאחר ספרו "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" ושוב בכתיבה מלאת הומור והשתלשלות של אירועים הזויים.

במהלך כל הקריאה העליתי חיוך על פני, נהניתי מההומור, מהאירועים ההזויים שמתחילים ולא נגמרים לכל אורך הספר. הנאתי הגיעה לשיאה כאשר הגעתי לקטע הראשון בו אותו סופר שבדי, אשר חי בעולם אחר משלנו, מחליט לשלב בספרו את...המוסד, את סוכני המוסד וכמובן שבשלב מאוחר יותר הוא מגיע לראש הממשלה אהוד אולמרט, והדרך לא רחוקה להזכיר את ציפי לבני. אנחנו, כנראה, הכי טובים בתחומים רבים וייתכן מאוד שכל העולם מכיר בידע ובמיומנות שלנו למרות שלא תמיד העולם מצדד בעדנו:

"...כולם ממילא נגד ישראל... כי עם המוסד לא מתווכחים... סוכן מוסד ישראלי לעולם אינו מאבד עשתונות..."

ואביא מעט מההומור שכלל כינויים לגיבורים או שמה של המפלגה הנקראת "תהרסו את כל הזבל הזה" והכול זורם בשפה מליצית:

"כך שמר על טמפרטורה קרירה של שק האשכים."
"אז ככה. אם את תעמדי על הראש בזמן שאנחנו... עושים את זה... אזי לזירעונים יותר קל..."
"להגיע לארמון עוד לפני השעה שש, כשהנשיא ירביץ כניסה."

קראתי בשקיקה את הספר ותוך ארבע ימים סיימתי אותו וזה אומר דרשני (רק להזכירכם, שאת הספר הקודם "המלכה היחפה" לקח לי חודש ימים לסיים וזה לא בגלל אורכו).

הספר זכה להצלחה כבירה ומבסס את מעמדו כיום של הסופר כאחד מגדולי ההומוריסטים בספרות.

שרשרת אירועים מוזרים עד מופרכים הנוגעים במציאות ובהיסטוריה, בסיפור חוצה יבשות (כן גם אנחנו בפנים - ולא באופן מחמיא ובכל זאת לא התעורר בי שום אנטגוניזם), גדוש סיטואציות בלתי אפשריות ודמויות שונות ומשונות, רוויות חכמה או טיפשות.
סופים קצרים ופתטיים לסיפורי חיים ארוכים חדורי מטרה ומלאי פתוס.
סגנון כתיבה נ ה ד ר מלא הומור שנון ועוקצני ועבודה מצויינת של המתרגמת.
יש שיגידו - מיחזור (ע'ע 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם'), ואולי הם צודקים אבל גם אחרי השניים הראשונים אני בקלות יכולה לקרוא גם את הספר השלישי שאני מקווה שיונס יונסון כבר התחיל לכתוב.

ספר מעולה.
הסופר מספר סיפור שכשקוראת אינך יכול לעזוב מהיד.
בכללי בלי לעשות הרבה ספויילרים הספר מספר על ילדה כושית שנולדה בדרום אפריקה בתקופה בה הכושים לא היו להם זכויות והם היו חפצים.
בגלל זה אני משתמשת במילה כושית.
בדיעבד, הילדה שנולדה לאמא בסווטו באיזור שתפקידם היה לנקות מחראות, וחייהם היו קשים אם אופציה למות בגיל צעיר מזיהום או מסמים היה גדול, הייתה שונה.
נמבוקו (שם הילדה) הייתה ילדה עם IQ גבוה במיוחד ועם תפיסה מעולה ללימוד עצמי.
היא לימדה את עצמה לספור היא הייתה פיקחית ולמדה לקרוא והייתה צמאה לידע.
בגלל חוכמתה היא הצליחה להגיע לדרגה די גבוהה במחראה, לברוח משם להידרס להיות כלואה ולהגיע לשבדיה.
כל המעללים שלה איך זה קרה צריך לקרוא.
הספר מעולה. אי אפשר לעזוב אותו מהיד ויכולה לומר שאישית הייתה לי בעיה ענקית, כי היו לי בחינות סמסטר.
כמו שכתבתי לפני, אני ממליצה על הספר מאוד. לא קראתי את הספר של "הזקן בן ...." והבנתי שהנושא שונה לגמרי.
תהנו.

כל מי שאהב את ספרו הקודם של המחבר (הזקן בן המאה...) יאהב מאוד גם את הספר הזה. זהו ספר מקסים ומשעשע.כל משפט בו הוא תענוג לקריאה- מלא הומור, אירוניה, לעג או ביקורת. העלילה מופרכת, מלאת פרטים אמיתיים ומומצאים על תקופות שונות בהסטוריה, הזויה, דמיונית לחלוטין ורבת תהפוכות. בהתאם- גם כל הדמויות הן מוזרות וחד מימדיות. הדמויות מתוארות כמטורללות וטיפשות (ולעיתים גם רעות) שסופן יהיה רע, או כמטורללות וחכמות שיזכו לבסוף בצדק, קידום וחיי רווחה.
לא יכולתי להניח את הספר מהיד, מרוב שהוא הקסים וריתק אותי. הוא מעביר היטב את הזמן, לא מדכא ולא מעורר הרהורים וכמובן שנשכח כמעט מיד בתום קריאתו.