המלחמה כאינסטינקט בסיסי

תארו לכם מרצה להיסטוריה, המספר על טרויה ועל הלנה היפה שהמלחמה התחילה בגללה, ואחר כך הוא ממשיך מבלי לקחת אוויר, לתיאור המערכה המדממת של גליפולי במלחמת העולם הראשונה, שהתרחשה באותם חופים, ולפתע שועטים לבלקנים, ושוברים לזירות מלחמה נוספות מסובכות פוליטית ועקבות מדם, ללא כול סדר כרונולוגי ביניהם, ואז אתם תוהים לקשר בין המקומות והזמנים, ומהו בעצם הרעיון העומד מאחורי הערבוביה ?

כמו ברכבת הרים מטלטלת, כך העלילה, עוברת ומדלגת בין זירות לחימה וזמנים, והופכת את המלחמה וההרג לחוויה מבעיתה, אך גם לבעלת כוח משיכה אפל, ניגודים פרדוקסאליים המאפיינים את כתיבתו של מתיאס אנאר, המנסה לפצח את כוח המשיכה האנושית למלחמה ולמוות.

מבלי הכנה, הוטלתי אל ביירות של 1982, אל זיכרון הצללים האישי שלי שמתחבר לעלילת הספר. גלגל הענק של הלונה פארק, עמד מעוקם ומפויח, בכניסה לביירות, כסמל למציאות שהפכה לטירוף, מעל לביירות בהרים, שכנה המפקדה של המרונים, מי שכונו בעלי הברית שלנו, סטודנטים בבוקר, ורוצחים בלילות, שהתגאו ברצח פלסטינים, ואיסוף סובנירים, אוזניים או אפים של " חיות האדם ", חשתי סלידה וגועל, אך עדיין חשבתי שהתרברבו, ואחר כך כשהיו קבלני המשנה שלנו בסברה ושתילה וטבחו, הבנתי שהתכוונו לכך במלוא הרצינות. אני מזכיר את הפרשה האפלה הזאת, משום שהספר האפוקליפטי הזה, הזכיר לי אישית את המסע שלי אל הכיעור האנושי שהלחימה יוצרת.

כזהו הספר, הוא לקח אותי למסע מדמם ונורא החוצה תקופות ומקומות באגן הים התיכון, מנפוליאון, לאריק שרון, מחניבעל הפיניקי, לאלי חובייקה המרוני, כולם יצאו למסעות של הרס ומוות, לכולם הייתה צדקת הדרך.

בלילה רדוף סיוטים מחליט, סוכן מודיעין צרפתי, ולוחם קרואטי בעברו, לערוק ולצאת למסע ברכבת מהירה ממילאנו לרומא, בה הוא ימכור את סודותיו, הדחוסים לתוך מזוודתו, פרטים על פעילים ומרצחים, ב" אזור " שלו, הגזרה בה פעל כסוכן. המסע ברכבת הוא ציר העלילה, ממנה מגיח הסוכן אל עבורו, במונולוג אישי, איליאדה מודרנית, החוצה מלחמות ותככים, כמסע של חשבון נפש וגאולה.

כדי לסביר את משיכת בני אדם למלחמה ולהרג, מתיאס אנאר, מגייס עבורנו את עצמת ציוריו של קרוואג'ו, הבולט בסגנון שבו ניגוד חריף בין האור לצל, מי שנודע באורח חייו האלים ובעצמו רצח אדם בקטטה. ציוריו המחברים בין אסטטיקה למוות, מבטאים משיכה עזה למוות ולאלימות ככוח קמאי אפל. קרוואג'ו מתאר את דוד עם ראשו הערוף של גוליית, אגרופו הקפוץ מונח על ראשו שותת הדם. כך גם יהודית הנועצת פגיון לגרונו של הולופרנס, על פנייה של יהודית ארשת סלידה ושל השלמה בו בעת, כמו ההתייחסות האמביוולנטית של האנושות למוות אלים כפולחן והתחסדות.

ההיסטוריה האנושית היא בעיקר סיפור של מלחמות אכזריות, המבטאות אלימות כטבע אנושי. מתחת לקליפה תרבותית, בתחום בו החיים גובלים עם המוות, רוחשים דחפים אלימים ואפלים, הנחשפים ופורחים במלחמה באמצעות מענים המתמכרים לעונג שבהשפלה והריגה. למלחמה קיימות הצדקות שנות ומשונות, כמו כבוד, ציווי אלוהי, או תיקון היסטורי, גורמים המעצבים מעגלי איבה נצחיים, נצרות מול אסלאם, מזרח מול מערב, אפוקליפסה עקובה מדם, שלא מבשרת על גאולה, אלא על פסימיות נצחית - תזה היסטורית, או פילוסופית לתרבות המערבית כסדום המודרנית, ולאחרית העולם, או קץ ההיסטוריה כתפיסה חילונית. ספר קשה לעיכול, אך מעניין ומאתגר בעובדה שהוא מעמיד את הרוע כגורם מרכזי בתרבות האנושית.

אנאר, כותב ללא הפוגה, ללא נקודות, עם מעט פסקים, כמו רכבת שועטת, החולפת על אתרים, הדוחסת אין סוף מקומות וזמנים, מצד אחד, אנאר רוצה להוכיח לך סגנון כתיבה ייחודי ואת השליטה שלו בפרטים האין סופיים, נטייה פלצנית, ומצד שני מדובר בספר מונומנטאלי, המציג את ההיסטוריה והתודעה מנקודת מבט שונה ומעניינת, הנותנת פרשנות מקורית למניעים האנושיים למלחמה ולהרג.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
יהודית הנועצת פגיון לגרונו של הולופרנס
http://www.wga.hu/detail/c/caravagg/03/17judit.jpg
דוד וראשו של גוליית
http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/6/60/Caravaggio_-_David_con_la_testa_di_Golia.jpg/484px-Caravaggio_-_David_con_la_testa_di_Golia.jpg

לקרוא את הספר הזה היה מאמץ גדול מאוד. שפע כזה של שמות, פרטים, אירועים וכל זאת רק עם פסיקים ללא נקודות!!תארו לעצמכם לקרוא פרק של 30 עמוד ללא נקודה אחת בסוף משפט! (הספר מכיל 411 עמודים כאלו) למעט פרק אחד שהיה לכאורה פרק מספר שהוא ציטט ממנו - כך כל הספר הזה -קריאה ללא נשימה, ללא יכולת לעצור רגע וחובה ממש לגמור כל פרק מהתחלה עד הסוף גם אם העיניים כבר נעצמות. הרעיון של התקדמות הסיפור ככל שהרכבת מתקדמת בדרכה לרומא הוא רעיון מעניין שעזר לי להתחבר איכשהו. העובדה שאין עלילה, אין דיאלוגים, יש רק זרם בלתי פוסק של מחשבות, הרהורים, אנקדוטות, זיכרונות - היא חווית קריאה אחרת, מעניינת, לא פשוטה. די הכרחתי את עצמי כעין ניסיון האם אני עומד בזה? מעבר לכך שפה עשירה, דימויים, חברויות גבריות, דמויות נשיות מעברו של המספר. חוויותיו של המספר משתרעות על פני כל "האזור" - אגן הים התיכון - טרייסטה, דמשק, ביירות, ירושלים, רומא, ונציה, זאגרב, פודגוריצה ועוד. הרקע של מתיאס אנאר, צרפתי, פרופסור לערבית אשר חי שנים מספר בדמשק ובביירות לבטח סייע לו ביכולת להבין את "האזור" והאירועים הסוערים דרך עיניו לכאורה של סוכן מודיעין אשר חי ב"חצר האחורית" המלוכלכת של החיים. ספר קשה לקריאה ולעיכול אבל שופע כל כך - מי שיכול לעמוד במשימה - מומלץ.

בניגוד לסופרלטיבים שנשפכו על הרומן "האזור", אני לא יצאתי מגדרי, אלא קצת התאכזבתי. זה לא ספר רע כמובן, אבל הכתיבה בזרם התודעה ממצה את עצמה די מהר, ולא חשתי שנוצר פה נפח גדול מספיק שיצדיק אותה. זה ספר שמנסה (ומצליח) להרשים ברוחב הראיה ההיסטורי והגיאוגרפי שלו; אבל גם ב"אזור" הזה, אנאר חוזר על עצמו שוב ושוב במערבולת בלתי נגמרת של אכזריות, אלימות פיזית ורחמים עצמיים, שלא באמת הולכים לאן שהוא. מתרגם הספר לעברית משה רון סיפר ש"האזור" הזכיר לו את "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, בשל הכתיבה ברצף מתמשך הנקטע רק בפסיקים. ההשוואה הזו עושה עוול גדול לשבתאי, שהספר שלו, עם או בלי פסקאות, הוא יצירת אמנות גדולה וחיה על הקיום האנושי, שעולה על גדותיה מרוב רגש, למרות האיפוק התיאורי. "האזור" בסופו של דבר נחווה על ידי כרומן צחיח ועקר, שהדינמיות הברורה שלו היא לא יותר מצנטריפוגה, אשר ברגע סוף הקריאה, כאשר פוסקת תנועת המנוע, כל חלקיקיה הצבעוניים נושרים דוממים לקערית האיסוף.