למעט הספרים "מפלה" (אחד האחרונים שלו) ו-"השד" (אחד המוזרים שלו), פיליפ רות לא היה כותב סיפורים קצרים וקרוב לודאי שזו הסיבה שבניגוד לעמיתיו סול בלו וברנרד מלמוד אין בביליוגרפיה שלו ספר שמאגד את כל הסיפורים שלו. בסופשבוע האחרון סיימתי תוך כמה שעות לקרוא את הספר שלו "מפלה", הוא באמת ספר דק (קצת יותר ממאה עמודים).

למי מכם שחושש לספויילר אומר שאני כהרגלי, לא אהרוס למי שרוצה לקרוא אותו. אני רק אומר שלמרות שהוא ספר דק באמת כדאי לקרוא אותו. הספר עוסק בשחקן תיאטרון שאיבד את כושר המשחק שלו אחרי לא מעט שנים על הבמה ומתאשפז בבית חולים לחולי רוח. יותר מזה אני לא אגלה לכם. זה מעניין בהקשר לפיליפ רות אם הוא הרגיש לקראת סוף חייו שהוא הולך לאבד את זה, בהתחשב לספרים נוספים שלו כמו "נמסיס" ו-"זעם" שגם הם לא ארוכים במיוחד, ובעניין הרוח אפשר להזכיר את בן דמותו, נתן צוקרמן (אליו הקפיד לחזור כל כמה ספרים שכתב, כמו בספרו "הרוח יוצא") או שפתאום הוא גילה את היכולת לכתוב קצר (?) מי יודע ... בעניין צוקרמן, אני מקווה שיהיה מישהו מיוצרי הקולנוע שיעלה על דעתו כמחווה לזכרו של פיליפ רות ליצור סרט באורך מלא על כל מה שאנחנו, הקוראים המתמידים יודעים על הדמות המעניינת הזאת.

חוות הדעת הזאת שלי עלתה במקור (בשינויים קלים) בקבוצת הפייסבוק "מועדון קריאה לאוהבי ספרים", מוזמנים להצטרף אליה. אני יכול לגלות לכם שאני חבר בקבוצה הזאת. באחד הפוסטים העלתי תמונה בה צלמתי את כל ספריו של פיליפ רות שרכשתי. יש לי את רובם ככולם למעט "מבצע שיילוק" ו-"פסטורלה אמריקאית". פשוט ספריו של פיליפ רות הם הנאה צרופה עבורי. יחד עם זאת אני מודה שיש פה ושם קטעים, כמו קטע אירוטי בספר הזה, שהייתי מדלג עליו אבל מיותר לומר כשלומדים לאהוב סופר מסויים לומדים לקבל את זה כחלק מהעניין. אגב, אם הזכרתי בפיסקה הקודמת את עניין הקולנוע (ללא ספק אחת מאהובתיי לצד ספרות ומוזיקה), הספר הזה יצא לאור גם בעטיפה אחרת מזו, ככל הנראה מסרט שנוצר בעקבותיו יהיה מעניין למצוא אותו ולצפות בו.

לסיום, אני מוצא לנכון לעלות תגובה אחת שקיבלתי מקורא יקר בקבוצת הפייסבוק. מה לגבי "היה שלום קולומבוס" שזו אסופת סיפורים קצרים. תשובתי היתה שאני שמח שמתקנים אותי (במלוא הכנות אני שמח תמיד להרחיב את השכלתי ולא להישאר בבורותי). יש משהו בזה רק ש"היה שלום קולומבוס" אכן מביא אוסף סיפורים אבל בכוונה הבאתי לדוגמא את ברנרד מלמוד ואת סול בלו, הסיפורים שבמבחר של אחד מהם כבר ראו כספרים בפני עצמם וזה בניגוד לספר הזה של פיליפ רות.