למה אני כול כך טיפשה?
"מותק, על זה אף אחד לא יכול לענות לך"
את יודעת, לפעמים אני מרגישה שאת שיפוטית מדי
"זה כי את כותבת גרוע"
אני ממש לא אוהבת את הנימה הזאת
"אשמתי? ככה את מתייחסת לאחיך"

איך יודעים שאתה משתגע בגלל ספר, המדריך השלם בהדגמתה של מטופלת במצב קשה, angel.

1 . יש לך חשק עז להרוג את הדמות הראשית (אוור זה עוד לא נגמר!!)
2 . אתה מתחיל לקלל ולצעוק תוך כדי קריאה.
3. אתה מוצא את עצמך מנסה להיתנקש בחייו של הספר
4 . אתה תוהה למה אתה היית מספיק טיפש להמשיך לקרא אותו אחרי תסמין אחד.
5 . אתה נוגח בספר.

אם אתם לא מעוניינים ללקות בתסמינים האלה אנו ממליצים בחום לא לקרא את הספר "ארץ הצללים".

לא נתקלתי בספר שהכול בו גרוע. הכתיבה, הדמויות, המוסר השכל שאין לו , העלילה והסוף.
קודם כול, אוור. התחלת בתור ילדה סתומה-מפגרת-פתטית וחסרת אישיות בספר הראשון. אבל זה היה מספיק לאליסון נואל? הו לא!! כי אז הגיע דיימן, ורק בספר הזה צויינה העובדה ברמיזה קלושה שאוור חושבת שדיימן מושלם. אבל רגע.. כשאני חושבת על זה.. אולי כבר צויינה העובדה הזו, פעם, או פעמיים במשפט. ואוור הפכה לילדה פתטית-מפגרת-זולה ובעלת רומנים בגרוש. גם בספר הזה אליסון נואל (שיש מצב שחברתי עם ארגון טרור נגדה) מדגימה ספרות זולה מה היא ומורידה מערכו של ז'אנר הפנטזיה והעל-טיבעי. וחבל, כי יש ספרים כול כך טובים שסופרים כול כך גרועים כמוהה גורמים לאותם סופרים וספרים טובים שם רע.

ועכשיו מבזק חדשות! אוור לא יכולה לגעת ברומן או מיי גוד!!! (חיקוי של מעריצה) איזו טראומה!! אלוהים! לא יכולת למצוא תירוץ יותר מוצלח מכישוף פתטי אחד? את יודעת מה? זה מגיע לך! (עוד תסמין...) אבל אני בטח מנחשת שתמצאו כבר איזה דרך לצאת מזה. אולי כישוף חדש? או! אני יודעת! יתגלו ערפדים ואנשי זאב וזומבים שירדו מהשמיים ויתנו לאוור את תרופת הנגד. מה שהשאיר את כולנו "במתח" מהספר הקודם.

אני לא צריכה אפילו להזהיר מפני ספויילרים להגיד לכם למה? כי כולם כבר יודעים מה יקרה חמישה פרקים מראש. ואם יש לכם טיפת שכל תתרחקו מהספר הזה ואל תהיו טיפשים כמוני בשביל לתת לו עוד היזדמנות.
ולא נתתי לו ניקוד כי "בזבוז של זמן" זה מחמאה שזה נוגע לזבל הזה.
תתרחקו ממנו! מי שייקרא אני ידווח עליו לאירגון הטרור!

מדהים כמה אפשר להתאכזב מספר.
"אוור ודיימן עברו יחדיו אין־ספור גלגולי חיים ונלחמו בכוחות האפלים ביותר על מנת שיוכלו להיות ביחד לנצח. אבל ממש כשהדבר נראה בהישג ידם, קללה רבת־עוצמה פוגעת בדיימן - כזו שיכולה להרוס את הכול. כעת, אפילו המגע הגופני הקל ביותר ביניהם יכול להוביל לתוצאה הרסנית: מוות פתאומי שישלח את דיימן לארץ הצללים, בֵּיתָן של הנשמות האבודות." -
אז דיימן מקולל, ובואו נודע בזה- התוכניות שלו להשכיב את אוור נהרסו. אוףףף, בספר הזה אני רואה שבאמת כל המטרה של דיימן הייתה להשכיב אותה. אפילו בספר השני הוא אומר שהוא חיפש אותה במשך מאות שנים ובשביל מה? סקס. מעניין מה יהיה אחרי שהם יעברו את זה. אז עכשיו כשכל הקטע הגופני נעלם- אני פשוט לא רואה אהבה. נאדה. :'(

אין עלילה ברורה.
וזה מ-ש-ג-ע!
הרעיון של האלכימיה והאלמוות גאוני ואדירררר- אבל נראה שהסופרת איבדה את זה.

אוור באמת דמות מטומטמת ושטחית.

סוף מעצבן ולא מובן.

לסיכום- ספר מאכזב ואני לא הולכת לקנות ולקרוא את הספרים הבאים בסדרה.

כבר את הראשון לא ממש אהבתי.
לדעתי הרעיון הכללי של העולם של בני האלמוות אדיר, אבל הכתיבה, ובעיקר הדמות הראשית גרועות. אולי הכתיבה עצמה עוד בסדר, אבל בגלל שהספר נכתב מנקודת המבט של הדמות הראשית עושה רושם שהכתיבה והדמות הראשית משתלבות זו בזו, והדמות של אוור היא שטחית, קיטשית, מטומטמת וחסרת אופי.
אף פעם לא התחברתי לאוור ולא חיבבתי אותה, אבל העלילה בשניים הראשונים הייתה סבבה ודיימון סבל את אוור בדרך מיסתורית (ואותו דווקא כן חיבבתי.) והספר היה נחמד.
אבל בספר השלישי, ארץ הצללים, אין בכלל עלילה!
לכל ספר אמורה להיות מעין עלילה משלו, שכוללת בעיות, פיתרונות, תגליות חדשות, נקודות שיא...משהו! בספרים הקודמים אכן הייתה עלילה, היו כמה בעיות גדולות שלא נפתרו ונשארו לספר הבא וזה בסדר גמור, אבל הייתה בעיה שהספר התמקד בה, היא נפתרה, וסך הכל היה נחמד.
בארץ הצללים אין עלילה. יש רק אינסוף בעיות, בעיה ענקית אחת בסוף, וסצנות קיטשיות מחליאות.
כקוראת, אני אמורה להתעניין בעלילה. להיות במתח ברגעים המותחים, לצחוק ברגעים המצחיקים, להרגיש חלק ממה שהרגישה הדמות הראשית. וההרגשה שלי בקריאה של הספר הזה הייתה זהה לגמרי, כל מה שהרגשתי היה רצון עז לצרוח על אוור ולהרביץ לה עם משהו כבד. באמת.
הקללה שנגרמה לדיימון נגרמה באשמתה, היא הפכה את הייוון לבת אלמוות ובגלל זה הייוון תלך לארץ הצללים והיא ודיימון לא יוכלו להיות ביחד לעולם, היא יוצרת אינספור בעיות ולא פותרת אותן אף פעם.
אני לא ממליצה עליו לאף אחד, יש ספרים אחרים שיש בהם פחות קיטש ויותר עלילה.

טוב זה היה יום די משעמם בבית ספרי ומה ששימח אותי זה שאני הולכת לספרייה אחר הצהרים , לקחתי את הספר הזה כדי לבדוק בפעם האחרונה את הסדרה בני האלמוות ואני די שמחה שלא ביטלתי את הסדרה בשביל עצמי.

מסופר שם על עוד אחת מהסתבכויות של אוור ודיימן אבל הפעם נכנס שחקן חדש למשחק ג'וד , ג'וד הוא חלק עיקרי בפרשת האהבה של אוור ודיימן במהלך כל הגלגולים הקודמים וזה היה די ברור שאליסון תכניס לסדרה משולש אהבה.
בנתיים רומן וחבריו מחליטים להתחבר עוד יותר לצדם האפל( כאילו שהם לא היו מספיק רעים בהתחלה) . אבל יש דברים שלא השתנו לדוגמא חברותו של מיילס עם אוור ושנאתה של סטשיה לאוור.
אגב שכחתי להגיד אבל מישהי מהעולם של אוור הופכת לבת אלמוות ורק בשביל זה שווה לקרוא את הספר.

הספר הוא יחסית נחמד הוא בכלל לא כמו הספר הראשון אבל עדיין ספר "מציאה" אז נראה לי שאני ימשיך עם הסדרה הזו כי כבר קראתי 3 מתוך 5 .

את הסיפור, וגם את אוור, אני די אהבתי, ואני גם אהבתי את הכתיבה, אבל אני שונא את דייימונד.
אני מעדיף שהיא תהיה עם רומן!!!!
כאילו, דיימן חיפש את אוור איזה מיליארד שנה- וכשהם נפגים סוף- סוף, כל מה שהוא רוצה זה להפשיט אותה ולהשכיב אותה במיטה.
אז, דיי!!!

אוקיי, אני אבהיר משהו קטנטן. אני חושבת שהספר הראשון והשני מעולים (כן כן, למרות שיש להם רשימות של אנשים שמתעבים אותם (: )

אני לא אשקר, זה די מורט עצבים שאוור ודיימן כבר לא יכולים לגעת אחד בשנייה ללא מסך אנרגיה, כי זה מה שמשך אותי בספר הזה! אין מה לעשות רומנטיקה הופכת את הספר לטוב פי אלף, אבל, נתפשר. הספר עצמו היה טוב, הבעיה הייתה התקציר, קודם כל לא היה שום סיפור אהבה בין אוור לג'וד, הוא סך הכל תפס אותה כשהיא נפלה. דבר שני, "כל מגע בין אוור לדיימן מסוכן מאוד ובלה בלה בלה" נו באמת, זה לא נכון! -יש מסך אנרגיה- מי המטומטם שרשם את התקציר? אה ועוד בעיה- היוון. שנאתי אותה מהרגע הראשון, ואני ממשיכה לשנוא, איך אוור סובלת אותה? אולי זה נשמע מרושע אבל אני לא הייתי הופכת אותה לבת אלמוות (לא חברותית במיוחד אה?)

אבל אחרי הכל אהבתי את הספר, במיוחד כי ציפיתי בכליון עיניים לרגע שאוור תקבל את השיקוי המזדרגג הזה ו.. לא קיבלה. לספר יש עלילה, אז למי אכפת? יש עליות, ויש מורדות, אבל אליסון נואל לא מושכת ומורחת בשיא השאנטיות את העלילה כמו כמה סופרות אחרות שאני מכירה (האמ האמ..) זה ספר טוב, במיוחד כזה שכדאי להעביר בנסיעות ברכבת!

לא מצא חן בעיני הטיפשות של אוור , אהבתי את הספר הראשון "לנצח" כי הוא היה כזה מתוק עם ריילי החמודה שהיא לעולם לא יכולה להתבגר ועם דיימן כן זה היה קצת קיטש אני מודה אבל הספרים האחרים היו לדעתי לא ממש טובים כמו בהתחלה הסופרת בנתה את הדמות של אוור מטופשת , חסרת בטיחון ואופי ומעצבנת מספר לספר היא רק עושה את אוור יותר סתומה ממה שהיא ותכלס זה קצת עיצבן אותי (טוב נו קצת הרבה(; ) בכל אופן גם הדמות של דיימן עיצבנה אותי הוא לוקח את כל האשמה עליו וזה בכלל האשמה של אוור כל דבר קטן -וגדול- שטותי שהיא עושה הוא לוקח את האשמה עליו, כיאלו מה?
צעק עליה , עזוב אותה, תעמיד אותה במקום, תעזור לה לצאת מהטיפשות! אבל לא !
היא בוחרת לעשות אותו קדוש מעונה , שלא תבינו לא נכון אהבתי את הדמות של דיימון אבל היא עשתה אותו קדוש מעונה שצריך לעשות הכול כדי לאזן את הקארמה , תבין דיימן זה לא הקארמה זאת אוור !
אני חושבת שאליסון הייתה יכולה לעשות את הסידרה של בני אלמוות יותר מוצלחת אבל היא בחרה להציג את זה ככה..
בכל מקרה עד עכשיו התלוננתי על הדברים הרעים אני רוצה לציין גם את הדברים הטובים למשל : אהבתי את הדמות של החבר ההומו של אוור (שחכתי איך קוראים לו) וגם אהבתי את ג'וד הוא היה חמוד והסגנון של הכתיבה נחמד קליל , בסדר אבל לא כמו הספרים הקודמים..

איך התאכזבתי!! כלכך נמרח ומשעמם לעומת השניים הראשונים שאהבתי, בחיי שזב היה בזבוז של זמן לקרוא אותו. כל כך משעמם שזה הורג. חבל..
דרך אגב, מי שעוד לא קרא את השאר שאחרי, ממליצה לו לעצור כאן. ממשיך להיות משעמם וגרוע באותה המידה.

אני חייבת להגיב על הטרילוגיה הזאת...
באמת בזבוז של זמן אני לא יודעת למה אני המשכתי את הסדרה כנראה לסגור מעגל
אבל באמת אני ממש התאכזבתי מהסופרת !!