לא הבנתי אף סיפור,
ואף על פי כן נהנתי מהפְשט.
השפה קלה, הניסוח פשוט וקולע.
הזכיר לי קצת את "רחוב מיגל" של ו.ס. נאיפול, אבל הרבה יותר משעשע.
הוא מדגיש ההומור בשפה הדיבור היומיומית, מראה ע"י כתיבת שפה מדוברת כמה מצחיק לפעמים אנחנו נשמעים. כנ"ל לגבי סיטואציות ומחשבות קטנות:
לדגוגמא, ילד שמספר סיפור, וחוזר על אותו משפט כמה פעמים בהקשרים אחרים:
"אני יודע, כי אחי הגדול סיפר לי". משפט שאומר הרבה דברים. לדוגמא, הניגוד הלוגי בין שני חלקי המשפט שהמספר בעצמו לא רואה (זה שהאח סיפר לו זה לא מוכיח שזה נכון), האמון באח, ילד שמסתירים ממנו את האמת. ("יורים בטוביה" 11-15)
או: "בהחמצות הואט מקלל, בגולים הוא קם ועושה גל" ("השמנמן עמ' 8)
ומתוך "איש בלי ראש" (62-63):
"ואני רק חשבתי איזה מלוכלך הצורי הזה שהוא גונב לבנאדם שהוא לא מכיר את הראש כאילו זה איזה שוקו שהוא מפלח מהמכולת. שזה די מלוכלך, גם כי ראש בלי גוף זה בררר... וגם בגלל המשפחה של הנאדם, כי נניח היה לאיש הזה ילד, אז לא מספיק שהוא צריך לראות איך קוברים את אבא שלו, הוא גם צריך לחשוב על הראש שלו שמסתובב מי יודע איפה, וכל מיני ילדים משחקים איתו סטנגה, או מעשניםומשתמשים בו בתור מאפרה".
אהבתי את האיזון העדין בין הריאליסטי לבדיוני, שנשמר באופן שהסיפורים לא ישמעו לילדים. זה הזכיר קצת את "מר ורטיגו" של פול אוסטר. כי בדיוני על-טבעי אני ממש לא אוהבת.
אם למישהו יש תובנות על הסיפורים - אשמח אם תאירו לי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
